פלוגה ב
מקבץ סיפורי הנופלים בפלוגה ב בקרבות החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים 1973
לשליחת מידע תמונות וקבצים להוספה לעמוד
פלוגה ב | איתן אוסובסקי | מסבירן |
איתן אוסובסקי
איתן אוסובסקי
.איתן-אלכסנדר, בן טטיאנה ויעקב, נולד ביום כ"ד באב תשי"ד (23.8.1954) בטשקנט שברוסיה, ועלה ארצה עם משפחתו בשנת תש"ך (1960) מפולין.
הוא למד בבית-הספר היסודי "הרצליה" בלוד ולאחר מכן סיים את לימודיו בבית-הספר העיוני-אזורי בלוד-רמלה. הוא היה אהוב על מוריו וידע להתחבב על כל מיודעיו, שכינוהו בשמות חיבה ששי, או סשקה. הוא הרבה להאזין למוסיקה והיה חובב ספורט בעיקר הקדיש זמנו לכדורסל. עד שהגיע לכיתה השמינית בבית-הספר התיכון היה הנמוך בחבריו, ונתכנה בשל כך "ששי הקטן". אך בשנת לימודיו האחרונה גבה והיה לבחור מוצק ושרירי, שאת ראשו מעטר שיער ארוך במיוחד. הוא היה בן נאמן, מסור להוריו ודואג למשפחתו, ובחופשותיו היטה תמיד שכם לסייע לאביו בפרנסתו. גם ביחסיו עם זולתו ידע להושיט יד לידיד בעת צרתו. היו לו תוכניות רבות לעתיד והוא אף התכונן ללמוד במוסד "וינגייט" ולהיות מורה להתעמלות.
לפני גיוסו עבר בהצלחה מבדקי כניסה לקומנדו הימי, אך בבוא מועד גיוסו העדיף להתנדב לחיל הצנחנים.איתן-אלכסנדר גויס לצה"ל בחודש אוקטובר שנת 1972. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס לאלחוטנים ובקורס לצניחה, היה אלחוטן בחיל הצנחנים. הוא היה חייל מסור וחבר למופת לאנשי יחידתו. במלחמת יום-הכיפורים לחם ששי בחזית סיני, בקרבות הבלימה הקשים נגד המצרים. ביום כ' בתשרי תשל"ד (16.10.1973) נפל בקרב על "החווה הסינית" והובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו הורים ושלוש אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי
.הוריו תרמו לזכרו ארון-קודש לבית-הכנסת ע"ש ניסים בלוד וספר תורה לבית-הכנסת ע"ש ניסן בלוד
פלוגה ב | איתן אוסובסקי | מסבירן |
איתן פיכטנבאום
איתן פיכטנבאום
פלוגה ב | גבריאל שעובי | מסבירן |
גבריאל שעובי
גבריאל (גבי, שוקי), בן אהובה (ענת) ושלמה, נולד ביום ח' בתמוז תשי"ד (9.7.1954) ברחובות. הוא למד בבית-הספר היסודי "סיני" והמשיך בלימודיו בבית-הספר התיכון-הדתי ברחובות. גבי היה תלמיד טוב וממושמע. בשנות לימודיו האחרונות נחשב לאחד מטובי התלמידים בכיתה ומוריו שיבחוהו על חריצותו ועל שקדנותו. הוא היה חבר בתנועת "בני-עקיבא", פעיל מאוד בקן ברחובות, וסייע הרבה למדריכים בפעולותיהם, במסעות ובטיולים. הוא לא החמיץ כל הזדמנות שנקרתה לו לטייל וליהנות ממראות הטבע ומנופי הארץ ואתריה. גם חובב ספורט היה, ונמנה עם חברי אגודת "אליצור". גופו היה שרירי ומוצק, הוא הרבה לשחק בכדורסל, אך נלהב היה מכל לשחק בכדורגל. שעות רבות הקדיש לאימונים הקשים ולתרגילים המפרכים. בשעות הפנאי שיחק בשחמט. בזכות ידיעותיו המעמיקות במשחק נחשב יריב קשה ורציני לכל שחקן. גבי היה אדם שקט ובמזגו הטוב קירב אליו ידידים ושכנים. גדולים וקטנים חיבבוהו בשל פניו המאירות וחיוכו הלבבי. טוב לב היה ולא נלאה לסייע לכל אדם שפנה אליו בבקשת עזרה. בחודשים המעטים שבין סיום הלימודים לבין תחילת השירות הצבאי הסדיר עבד, כדי לסייע בכלכלת הבית. במקום עבודתו הצטיין במרצו הרב ובכוח גופו. הוא השקיע את כל-כולו בעבודה, השתכר כסף רב, הוסיף רהיטים לבית והשפיע מתנות רבות על אחיו ועל אחיותיו. אהבתו לניקיון הייתה לשם דבר בקרב חבריו ובגדיו היו מסודרים תמיד ומגוהצים. הוא היה בן דואג, נאמן ומסור להוריו.
גבריאל גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1972 והתנדב לחיל הצנחנים. תחילה ביקש להצטרף אל סיירת הצנחנים, אך לאחר האימונים לא הציבו אותו ליחידה כפי מבוקשו. הוא היה חייל טוב ואחראי ועשה כל שהוטל עליו במסירות רבה. במלחמת יום הכיפורים השתתף גבי בקרבות נגד המצרים בחזית סיני. אור ליום כ' בתשרי תשל"ד (16.10.1973) נפל בקרב על "החווה הסינית" והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בהר-הרצל. השאיר אחריו הורים, ארבעה אחים וארבע אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.
הוריו הוציאו לאור ספר לזכרו ובו דברים על דמותו, ותרמו ספר תורה להנצחת שמו.
פלוגה ב | גיורא חגאי | מסבירן |
גיורא חגאי
גבריאל (גבי, שוקי), בן אהובה (ענת) ושלמה, נולד ביום ח' בתמוז תשי"ד (9.7.1954) ברחובות. הוא למד בבית-הספר היסודי "סיני" והמשיך בלימודיו בבית-הספר התיכון-הדתי ברחובות. גבי היה תלמיד טוב וממושמע. בשנות לימודיו האחרונות נחשב לאחד מטובי התלמידים בכיתה ומוריו שיבחוהו על חריצותו ועל שקדנותו. הוא היה חבר בתנועת "בני-עקיבא", פעיל מאוד בקן ברחובות, וסייע הרבה למדריכים בפעולותיהם, במסעות ובטיולים. הוא לא החמיץ כל הזדמנות שנקרתה לו לטייל וליהנות ממראות הטבע ומנופי הארץ ואתריה. גם חובב ספורט היה, ונמנה עם חברי אגודת "אליצור". גופו היה שרירי ומוצק, הוא הרבה לשחק בכדורסל, אך נלהב היה מכל לשחק בכדורגל. שעות רבות הקדיש לאימונים הקשים ולתרגילים המפרכים. בשעות הפנאי שיחק בשחמט. בזכות ידיעותיו המעמיקות במשחק נחשב יריב קשה ורציני לכל שחקן. גבי היה אדם שקט ובמזגו הטוב קירב אליו ידידים ושכנים. גדולים וקטנים חיבבוהו בשל פניו המאירות וחיוכו הלבבי. טוב לב היה ולא נלאה לסייע לכל אדם שפנה אליו בבקשת עזרה. בחודשים המעטים שבין סיום הלימודים לבין תחילת השירות הצבאי הסדיר עבד, כדי לסייע בכלכלת הבית. במקום עבודתו הצטיין במרצו הרב ובכוח גופו. הוא השקיע את כל-כולו בעבודה, השתכר כסף רב, הוסיף רהיטים לבית והשפיע מתנות רבות על אחיו ועל אחיותיו. אהבתו לניקיון הייתה לשם דבר בקרב חבריו ובגדיו היו מסודרים תמיד ומגוהצים. הוא היה בן דואג, נאמן ומסור להוריו.
גבריאל גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1972 והתנדב לחיל הצנחנים. תחילה ביקש להצטרף אל סיירת הצנחנים, אך לאחר האימונים לא הציבו אותו ליחידה כפי מבוקשו. הוא היה חייל טוב ואחראי ועשה כל שהוטל עליו במסירות רבה. במלחמת יום הכיפורים השתתף גבי בקרבות נגד המצרים בחזית סיני. אור ליום כ' בתשרי תשל"ד (16.10.1973) נפל בקרב על "החווה הסינית" והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בהר-הרצל. השאיר אחריו הורים, ארבעה אחים וארבע אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.
הוריו הוציאו לאור ספר לזכרו ובו דברים על דמותו, ותרמו ספר תורה להנצחת שמו.
פלוגה ב | זאב גרדין | מסבירן |
זאב גרדין
זאב, בן רגינה ושמואל, נולד ביום כ"ג בחשון תשי"ג (11.11.1952) בילינה-גורה שבפולין. בשנת 1957 עלה לארץ עם משפחתו ולמד בבית-הספר היסודי 'נתיבים', בבית-הספר התיכון-המקצועי 'אינטרנשיונל' בקרית-חיים ובבית-הספר להנדסאים בחיפה. זאב היה תלמיד מצטיין, חרוץ ובעל ידע וכושר תפיסה מעולה. אחרי שסיים את לימודיו בבית-הספר המקצועי, עוד לפני גיוסו לצה"ל, עבד כחרט ב"מספנות ישראל" בחיפה. הוא הצטיין בעבודתו למרות גילו הצעיר והיה אהוד מאוד על חבריו לעבודה. לפני גיוסו לצה"ל הוצע לו לשרת ביחידה עורפית ולעבוד בצבא במקצועו, אך הוא העדיף להתנדב לשירות ביחידה קרבית.
זאב גויס לצה"ל בראשית פברואר 1971 והתנדב לחיל הצנחנים. לאחר סיום הטירונות עבר קורס צניחה וקורס מ"כים. ציוניו היו גבוהים והישגיו היו מרשימים ובמרוצת הזמן הגיע לדרגת סמל. הוא היה חייל למופת, אהוב מאוד על מפקדיו ועל פקודיו. זאב היה קשור להוריו ולמשפחתו, אהב אותם ודאג להם. בתקופת שירותו בצבא הרבה לכתוב להם על חייו ומעשיו בצבא כדי להסיר דאגה מלבם. במלחמת יום הכיפורים השתתף זאב בקרבות הבלימה נגד המצרים בסיני כרובאי בגדוד צנחנים. ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973), נפגע ונהרג בקרב, שעה שהגדוד שלו הסתער על מתחם של המצרים ב"חווה הסינית". הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחיפה. השאיר אחריו הורים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-סמל.
פלוגה ב |זאב סלמן | מסבירן |
זאב סלמן
זאב, בן רגינה ומרדכי, נולד ביום א' בתמוז תשי"ד (2.7.1954) בירושלים, ולמד בבית-הספר היסודי "ענף החיים" ובבית-חינוך תיכון-עירוני ג' בירושלים. הוא היה חבר בתנועת "מחנות-העולים", ותקופה קצרה היה חבר בגרעין נח"ל "משגב עם". מנעוריו היה ספורטאי נלהב, ובמיוחד עסק בענפי הכדורגל והכדורסל. בבית-הספר אהב את מקצוע הכלכלה יותר מכל מקצוע אחר, ואף זכה לציונים גבוהים במקצוע זה. זאב היה ילד אוהב-חיים, חייכני, צחקן ועליז. בבית-הספר התיכון היה ידוע בפעלתנותו הציבורית, ותמיד נבחר לועדות התלמידים השונות. חבריו אהבוהו מאוד ויעידו על כך מכתביהם שהיו שולחים לו, שבהם מצויים ביטויים כאלה: "…זאבי, אין לך מושג כמה אני מת לראות אותך…" או: "זאבי, אני נורא מתגעגע אליך. הגעגועים אוכלים אותי מאז הפגישה האחרונה שלנו. אתה אדם מעניין. אתך אפשר לשבת ולדבר על כל נושא… ממני האוהב אותך…" ועוד ועוד. סיפר עליו חברו צבי: "זאבי היה נער כחוש, אך קולני ומלא מרץ. היה בו דחף רוחני כביר וכושר גופני יוצא מן הכלל, על אף מידותיו הפיסיות הקטנות. לזאב הייתה תנופה עצומה שאפיינה גם את אורח דיבורו הקולני. אך יחד עם זאת היו בו תמימות, כנות וחמימות". ומאשר את הדברים אחיו אריה: "זאבי היה צנום בגופו, אך בעל נשמה אדירה. הערצנו אותו בשל אצילות נפשו. הוא היה עליז, מלא חיים, ועיניו הירוקות מחייכות תמיד".
זאב גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1972 והוצב לחיל הרגלים. במסגרת שירותו עבר קורס צניחה והתנדב לשרת ביחידת צנחנים. זאב היה "שרוף לצנחנים". שעות ארוכות היה מתווכח עם אחיו מה עדיף – צנחנים או חיל האוויר. כמובן, הוויכוח נשאר ללא תשובה. זאב סיפר על צניחתו הראשונה: "חיוור יצאתי מן המטוס והרגשתי עצמי מרחף בעננים, ופתאום כוח אדיר בלם אותי והרגשתי עולה מעלה מעלה… היי, היי… צעקתי, אני עולה… אני עולה. ספרתי .21.. .22.. .23.. בהתאם לתיאוריה, ובדקתי שהמצנח פתוח, ואמנם כך היה. אך גיליתי בו פיתולים. התכוונתי לפתוח את הרזרבי, אך לא! החלטתי להתיר את פיתולי המצנח, ובמכה אחת סובבתי עצמי כנגד הפיתולים והמצנח התייצב. אחר-כך נחתתי בשלווה על הארץ". מספר עליו מפקדו: "מה שאפיין את זאב היה החיוך הקבוע על שפתיו. גם כשהיה רציני והקשיב לדברי מפקדיו, נראה מחייך כלשהו. האמת ניתנה להיאמר, שלא האמנתי כי בחור צנום כזה יגמור את כל האימונים הקשים של הפלוגה. לתמהוני הפך להיות אחד מבעלי הכושר הגופני המעולים שבפלוגה. במחלקה היה בין החיילים המצטיינים. לימים, כשגמרנו את קורס הצניחה וכשהיינו יחד באחד המוצבים בקו, הפגין את שמחתו הרבה, שהוא מגן על הארץ". במלחמת יום-הכיפורים שירת זאב כרובאי בחזית הדרום. בקרבות המרים שנערכו באזור "החווה הסינית", ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973) נפגע הנגמ"ש שלו וזאב נפל. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בהר-הרצל. השאיר אחריו הורים, שלושה אחים ושלוש אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.
פלוגה ב | יוסף נאור | מסבירן |
יוסף נאור
יוסף, בן ברכה ומשה, נולד ביום כ"ג בחשון תשי"ד (2.11.1953) בחיפה. עוד כשהיה צעיר לימים קבעו הוריו את מושבם בנהריה, ושם גם סיים יוסף את לימודיו היסודיים, בבית-הספר "אוסישקין". משהתבגר החליט ללמוד מקצוע למען הבטחת עתידו הכלכלי. הוא החל ללמוד בבית-הספר המקצועי "אינטרנשיונל" בקרית-חיים את מקצוע המסגרות המכנית. לאחר שנת לימודים אחת עבר לבית-הספר "עמל" בקרית חיים ושם, בנוסף ללימודים העיוניים של המקצוע, השתלב בעבודה מעשית. במשך שנה עבד יוסף כחרט וכמסגר-מכני במפעל במפרץ חיפה, והשתלם במקצועו. במסגרת בית-הספר היה גם בגדנ"ע והרבה להשתתף בפעולות השונות של קבוצתו.
יוסף גויס לצה"ל בתחילת פברואר 1972 והוצב לחטיבת צנחנים בחיל-הרגלים. לאחר סיום הטירונות השלים קורס צניחה והיה לצנחן. אחרי-כן עבר קורס מ"כים-חי"ר והיה למפקד כיתה. הוא היה חייל טוב, ממושמע ומסור לתפקידו. מפקדיו ידעו שאפשר לסמוך עליו בלב שקט, ושכל תפקיד שיטילו עליו, ייעשה ביעילות ובנאמנות. הוא היה גם חבר טוב ורע נאמן לחבריו; תמיד היה מוכן לעזור לזולת ומעולם לא היסס לשתף פעולה ולעשות ככל יכולתו למען עניין שנראה לו צודק וראוי. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים נשלחה יחידתו לסיני ונכנסה מיד לקרב. בקרבות הבלימה עברה היחידה ימים קשים של לחימה בלתי פוסקת נגד כוחות קומנדו מצריים. לאחר שהמצרים השתלטו על אזור "החווה הסינית", הוחלט שהצנחנים, בסיוע כוחות שריון, יכבשו אותו ויחזירוהו לשליטת צה"ל. עם אנשי כוח הצנחנים, שהוקצה למשימה, נמנה גם יוסף. יחד עם חבריו לחם באומץ ובגבורה, בקרבות שהפכו מופת של לחימה עיקשת ודבקות במטרה. בקרב שהתחולל שם ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973), נגד כוחות מצריים גדולים ומבוצרים היטב נפצע יוסף. הוא הובא אל נגמ"ש הפינוי, שהעביר את הפצועים למתקן רפואי בעורף. בדרך למתקן הרפואי נפגע הנגמ"ש פגיעה-ישירה ויוסף נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בנהריה. השאיר אחריו הורים ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.
פלוגה ב | יעקב ברונסברג | מסבירן |
יעקב ברונסברג
יעקב (קובי), בן שרה ואליעזר, נולד ביום כ"ד באלול תשי"ד (22.9.1954) בעפולה. הוא למד בבית-הספר היסודי "בית-יצחק" בגבעת המורה, ואחרי-כן סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון המחוזי בעפולה, במגמה ההומנית. יעקב היה תלמיד חרוץ ושקדן, אהוב על מוריו ועל חבריו. מורהו מעיד עליו, שהיה "נער חביב, נוח לבריות, ומקובל על הכול". חובב ספורט היה, חסון ורחב כתפיים, בעל כושר-גופני מעולה, ונמנה עם חברי החוג להרמת משקולות. יעקב הצטיין במידות טובות, נעים הליכות וטוב-לב, חבר נאמן ואדם המוכן תמיד לעזור לזולת. פיקח ונבון היה ומבטו נמרץ ותקיף. הוא היה בן נאמן ומסור להוריו. רחש להם כבוד, התחשב בדעתם ודאג לרווחתם.
יעקב גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1972, והתנדב לחיל הצנחנים. לאחר הטירונות השתלם בקורס צניחה, והיה לצנחן גאה בחיל שלו. הוא היה אחראי ומסור לתפקידו ושימש דוגמא לחבריו בסבילותו, בהתמדתו ובהתנהגותו, שהייתה למופת. בכל ימי שירותו הצבאי לא הוגשה כנגדו אפילו תלונה אחת. בתקופת שירותו הרחק מהבית השתדל שלא להדאיג את הוריו והקפיד לכתוב מכתבים הביתה, אך לא סיפר בהם דבר על האימונים המפרכים, כדי להרחיק דאגה מלב הוריו. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים נשלחה יחידתו לחזית בסיני, שם השתתף יעקב בקרבות הבלימה נגד המצרים. בקרב שהתחולל ביום 17.10.1973 ליד "החווה הסינית" נפצע יעקב בראשו. ארבעה ימים נאבק על חייו, אך ביום כ"ה בתשרי תשל"ד (21.10.1973), נפטר. הוא הבא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בעפולה. השאיר אחריו אב, אם ושני אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.
הוריו הקימו לזכרו פינת זיכרון בבית-הכנסת בעפולה.
פלוגה ב | יחזקאל חזי שהם | מסבירן |
יחזקאל חזי שהם
חזקאל (חזי), בן גאולה ויצחק, נולד ביום ז' בניסן תשי"ד (10.4.1954) בקיבוץ גשר-הזיו. את חוק לימודיו היסודיים והתיכוניים, עד בחינות הבגרות, השלים במשק ובבית-הספר האזורי. הילד, שכבר בגיל שלוש עבר ניתוח בעין וראייתו נשארה לקויה לצמיתות, היה מן העליזים והשובבים בבני המחזור. אכן, היה בעל לב חם וטוב, אך ידע גם להיות עקשן כשרצה. הוא השתתף בתעלולים עם חברים עד הגזמה לפעמים, אבל ידע גם לשקוד על ספריו, ללמוד ולעבוד במלוא הריכוז וההתעמקות. מילדות היה לו חוש הומור והוא ידע למצוא את הצד המבדח והעליז בכל תופעה. בטיולים, במסעות ובמסיבות היה הרוח החיה והדמות המרכזית. מגיל רך החל לומד נגינה בפסנתר ונעזר באביו המוסיקאי. בכל המסיבות ניגן ושימח את החברים. הוא היה גבה קומה והשתתף בכל פעולות הספורט במשק. הוא היה שחקן מצטיין, בעל כושר גופני מעולה, שימש מדריך בכיתות הנמוכות והשתתף גם בפעילות ימית.
יחזקאל גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1972, והוצב לחיל הצנחנים. יכול היה לשרת ביחידה שהשירות בה אינו דורש מאמץ רב, בגלל עינו הפגומה, אך נלחם בכל מאודו עד שהתקבל לסיירת של הצנחנים. ואם כי נמנה עם אחת היחידות המובחרות בצה"ל, מעולם לא זלזל ביחידות אחרות. חבריו סיפרו עליו שהיה "קיבוצניק אמיתי", בחור גבוה וחזק ויחד עם זה טוב-לב, תמים ועניו. תמיד נחלץ לעזרת חבריו ותמיד היה בין הראשונים בביצוע משימות. התכונה שציינה אותו יותר מכל הייתה שמחת-החיים שלו. בכל מקום ובכל מצב היה מוכן לשיר ולשמוח. איש מחיילי יחידתו לא יכול לומר שהיה חבר רק לו – כי הוא היה חבר של כולם. סיפר עליו אחד מחבריו: "חזי היה מאותם בחורים גדולים, בטוחים ושקטים, שבשעת סכנה ודחק, כל אחד רוצה שיימצא לידו. ליד חזי הייתה הרגשת ביטחון, שקט ושלווה עמוקה, שלעולם לא הייתה מופרת. תמיד היה מוכן לבוא ולהסיר את מועקת האלונקה מעל כתף כואבת, למרות שבעצמו לא נח כמעט, והיה עמוס יותר מכולם… דומה שלטוב לבו לא היה גבול". לא היו לו שאיפות גדולות. כל רצונו היה שיתנו לו לשוב לקיבוץ ולחיות בו בשקט ובשלווה, בלי מלחמות ובלי סכנות, חיים פשוטים ובריאים, שהורגל להם מילדותו. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים היה חזי עם יחידתו בסיני. במכתבו הביתה מיום 7.10.1973 כתב: "מלחמה, ואני עדיין חי וקיים. אני יודע כמה אתם מתוחים ומקווה שקצת נרגעתם". מכתביו נשלחו מן החזית אחת ליום ואי-אפשר היה לשער מתוכנם הרגוע והמלא הומור את מה שעובר עליו. ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973) הוטל על גדודו של חזי לפרוץ את הציר לתעלה באזור "החווה הסינית". הגדוד נתקל במארב של אויב ובניסיון ההיחלצות נפגע ונהרג, כשהיה רק מטרים ספורים ממקום מבטחים. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בגשר-הזיו. השאיר אחריו הורים ושני אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.
בחוברת שהוצאה לאור לזכרו על-ידי חברי המשק נכתב: "חזי, אתה בטח מגחך לעצמך ואומר: עזבו, מה כל הרעש? הכל בשבילי? ואנחנו אומרים: הכל בשבילנו, אנחנו פשוט רוצים אותך אתנו. ואתה אומר: אבל חבר'ה, איזו מין רגשנות קפצה עליכם? ואנחנו מנסים להסתיר דמעה. ואתה אומר: נו, מילא, שיהיה, אבל בלי דמעות. ואנחנו רוצים להגיד עוד ועוד… ושותקים".
פלוגה ב | יעקב חכים | מסבירן |
יעקב ג'קי חכים
יעקב (ג'קי), בן נעימה ונעים, נולד ביום כ"ג באלול תשי"ב (13.9.1952) בירושלים. הוא למד בבית-הספר היסודי על-שם ברל כצנלסון בירושלים, ואחרי-כן המשיך בלימודיו בבית-הספר התיכון ובפנימייה הצבאית שליד בית-הספר הריאלי העברי בחיפה. יעקב היה תלמיד מצטיין, חביב על מוריו ואהוב על חבריו. מנהל בית-ספרו כתב עליו: "הוא היה נער תוסס, עליז ומלא שמחת חיים. אהבנו אותו על טוב לבו, על פיקחותו ועל החן השובבני שלו. תלמיד טוב היה ונבון, חריף שכל וסקרן לדעת". יעקב ניחן בכושר מנהיגות, היה ראש ועד הכיתה וארגן את הטיולים והמסעות שלה. כן היה חבר פעיל בתנועת "הנוער העובד והלומד". הוא אהב לטייל ברחבי הארץ והיה חובב ספורט נלהב ובעיקר התמסר לשחייה. יעקב היה בעל חוש הומור, כישרון משחק וכישרון חקיינות; הוא הרבה לצחוק, לספר בדיחות ולעשות מעשי קונדס. היה לו כוח רצון והתמדה ובכוח התמדתו דבק בעקשנות למלא כל אתגר שהציב לעצמו ולהצליח בו. אמיץ היה ונכון לקראת כל משימה. תמיד מוכן היה לעזור לזולת וידע להטות אוזן קשובה לכל ידידיו. אוהב אדם היה ורגיש מאוד למעשי עוול. מטבעו היה אדיב, עדין נפש ונעים הליכות. להוריו היה בן נאמן, מסור ואוהב מאוד וקיים את מצוות כיבוד אב ואם בהקפדה רבה. בתקופת הלימודים בפנימייה הצבאית השתלם בקורס צניחה ובקורס נהיגה.
יעקב גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1970 והתנדב לחיל הצנחנים. לאחר שגויס, השתלם בקורס מ"כים חי"ר ובקורס קציני חי"ר, והוענק לו בו ציון גבוה (95). הוא היה קצין טוב, והצטיין בדבקות, באומץ לב ובתעוזה רבה. מפקדיו כתבו עליו בחוות דעתם: "הוא מסור לתפקידו ומבצע אותו ביעילות מרובה. יש לו כושר מנהיגות, הוא אחראי, עצמאי, והחלטי; בעל יזמה ונמרץ, מהימן ונאמן, רציני ביותר וממושמע". לאחר תום תקופת שירותו הסדיר המשיך לשרת בצבא הקבע. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים היה יעקב חניך בקורס מפקדי פלוגות. הקורס פוזר, חניכיו נשלחו לחזית ויעקב נשלח לחזית בסיני. הוא השתתף בקרבות הבלימה והפריצה נגד המצרים. ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973), בשעה שגדודו הסתער על כוחות האויב ליד "החווה הסינית", נפגע ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בהר-הרצל בירושלים. השאיר אחריו אב, אם ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן.
פלוגה ב | יעקב יחני | מסבירן |
יעקב יחני
יעקב, בן מטילדה ויוסף, נולד ביום י"ב בכסלו תשט"ו (7.12.1954) ביפו. הוא למד בבית-הספר היסודי "יונה הנביא" ואחרי-כן סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון-עירוני ו', במגמה החברתית, ועמד בהצלחה בבחינות הבגרות. יעקב, שכונה בפי בני משפחתו – ג'קיטו, גדל בשכונה הנמצאת בקרבת הים ביפו. הוא אהב לבלות שעות ארוכות על חוף הים, התאמן בשחייה, ופעם בנה יחד עם אביו סירה, שהרבה להתגאות בה ולחתור בה להנאתו. הוא היה תלמיד מצטיין ואהב בעיקר את לימודי הטבע. הוא היה האחראי על המעבדה בבית-הספר והקדיש זמן רב לטיפול בה. בזמנו הפנוי השתתף בחוגים למלאכת-יד ולצילום. הוא השאיר אחריו אוסף גדול של חפצים שגילף בעץ, המעידים על כישרון רב ועל חריצות כפיים. הוא היה אדם רודף שלום, אמת וצדק. תמיד השתדל להימנע ממריבות ובכל מקום היה טורח להשכין שלום בין יריבים. הוא כיבד כל אדם ובזכות זאת רכש לעצמו ידידים רבים בבית-הספר ובצבא. יעקב היה שותף לפעילות חברתית ותרבותית ענפה. עם חבריו ללימודים הקים גרעין של בני נוער, שמטרתו לסייע לישובי ספר. בתקופת החופשות היה יוצא עם חבריו לכפר עזה, כדי לסייע לחברי המשק בעבודתם. הוא היה חובב ספורט נלהב והשתתף בתחרויות כדורסל שנערכו בשכונת מגוריו, כחבר קבוע של סגל קבוצת הכדורסל של השכונה. בשבתות היה הולך עם חבריו לצפות במשחקי כדורגל. הוא אהב להאזין למוסיקה ובעיקר אהב שירים עבריים מתקופת המחתרות ומלחמת העצמאות. כמו כן אהב להאזין למוסיקה קלה ולפזמונים.
יעקב גויס לצה"ל בסוף אוקטובר 1972 והתנדב לחיל הצנחנים. לאחר סיום הטירונות השלים בהצלחה קורס צניחה וזכה לענוד כנפי צנחן. הוא היה גאה על שהוא משתייך ליחידה המובחרת של הצנחנים. בזכות מעלותיו וטוב-לבו הפך עד מהרה חביב ואהוד על כל אנשי יחידתו, מפקדים וחברים גם יחד. בתקופת האימונים המפרכים הצליח יעקב לשמור על קור רוח ושלווה ובכך הישרה ביטחון סביבו והצליח לעודד את חבריו להתמיד במאמץ. ברגעים קשים, באימונים ובפעולות המבצעיות ידע יעקב לעשות את הדרוש כדי להעלות את המוראל ביחידה ולסייע לחבריו להתגבר על המכשולים ועל קשיי האימונים. בשיחות עם חברים ומפקדים הביע את דעותיו על מהות השירות בחיל הצנחנים ועל החשיבות הרבה הנודעת לתפקידם של הצנחנים. הוא שאף להקנות לחבריו את אמונתו בצורך לקיים את גאוות היחידה ואחוות הלוחמים. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים הוטסה יחידתו לסיני, ויעקב השתתף בקרבות הבלימה וההבקעה נגד המצרים. בקרבות אלה, שהיו קשים ומרים, הצליח יעקב לשמור על קור רוחו והשרה אווירה של ביטחון ואמונה בכוחם וביכולתם של הצנחנים להתגבר על האויב. ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973) נערכה ההתקפה על "החווה הסינית". בקרב הקשה נפגע יעקב ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו הורים ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.
חבריו לחיל הצנחנים כתבו דברים על דמותו, שראו אור בעלון קורס מפקדי הכיתות של הצנחנים; חבריו ללימודים בבית-הספר התיכון עירוני ו' הוציאו לאור עלון ובו כלולים דברי מורים וחברים על דמותו, בצד דברים על מורי בבית-הספר ובוגריו שנפלו במערכה.
פלוגה ב | יעקב לוי | מסבירן |
יעקב לוי
יעקב (יקי), בן ויזה וליאון, נולד ביום ב' בניסן תש"ט (1.4.1949) בחדרה. הוא למד בבית-הספר היסודי "יונה הנביא" ביפו ואחרי-כן למד בבית-הספר התיכון-חקלאי "מקוה ישראל" בחולון. בימי ינקותו היו חייו נתונים בסכנה והרופאים כמעט אמרו נואש, אך לאחר שנותח החל להתאושש, התגבר והתחזק. גם בנערותו חלה מאוד ושוב נותח וניצל. יעקב היה תלמיד טוב, אהוב על מוריו ומקובל על חבריו, בזכות חוש ההומור שלו, רוחו הטובה והאופטימיות שלו. הוא היה חברותי וקל להתידד, אדיב וישר. תמיד רדף צדק ואמת ונשמע למצפונו. בעניינים עיקריים היה נוקשה ועמד על דעותיו. הוא אהב מאוד את הוריו ורחש להם כבוד רב.
יעקב גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט1967 והתנדב לצנחנים, כיוון שביקש לשרת ביחידה קרבית, שהאתגרים למשרתים בה רבים. לאחר הטירונות השתלם בקורס צניחה ובקורס מ"כים חי"ר. מאחר שהצליח יפה בתפקידיו, המליצו מפקדיו לשלוח אותו לקורס קצינים. הוא השתלם בקורס לקציני חי"ר, בקורס לפקחי אוויר ובקורס למפקדי פלוגות חי"ר. במהלך שירותו השתתף בפשיטות רבות אל מעבר לקווי הגבול, לרבות הפשיטה לטריפולי שבלבנון. בכל אשר עשה נחשב קצין טוב, מסור לתפקידו, בעל יזמה ורצון עז להתקדם, בעל כושר שליטה, מנהיגות ותפיסה טובה. מפקדו בקורס מפקדי הפלוגות כתב עליו: "יעקב הוא חניך טוב, בעל יכולת טובה, מוכשר ונמרץ". חבריו סיפרו עליו: "הוא היה מפקד עקשן וקשוח, ששאף שפלוגתו תהיה הטובה בפלוגות, ואכן הצליח בכך. הוא היה מסור לצבא בכל נימי נפשו והקדיש לו את כל מרצו ואת כל מאודו. הצבא היה כל עולמו והוא אהב את תפקידו. פקודיו העריצוהו ואהבוהו מאוד, כמפקד וכחבר לעת צרה". הוא אהב את חיי השדה ושעות רבות היה שקוד על תכנון תכניות אימונים. לאחר תום תקופת שירות החובה שלו המשיך לשרת בצבא הקבע. בשנת 1969 נשא את חברתו צילה לאישה וברבות הימים נולדה לו בת. במלחמת יום-הכיפורים השתתף יעקב בקרבות נגד המצרים בחזית סיני. ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973) נפל יעקב בקרב באזור "החווה הסינית", בגזרה המרכזית. הוא פרץ ראשון בראש פלוגתו אל מתחם החווה. בשעת הקרב נפצע וחבש את עצמו. אחר-כך נפצע שוב ונחבש אך סירב ללכת לטיפול בעורף והמשיך להילחם עד שנפגע ומת מפצעיו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה ובת, הורים ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן.
פלוגה ב | מאיר וייס| מסבירן |
מאיר וייס
מאיר, בן שרה ויס (לבית קסלר) והרב אברהם יהודה ל' ויס מטורונטו, קנדה, נולד ביום י"ח בתמוז תשי"ד (18.7.1954) בירושלים. אביו, שידע סבל רב ושכל את אשתו ובתו ואת כל משפחתו בשואה, התיישב בעיר טורונטו בקנדה. מאיר סיים את לימודיו היסודיים והתיכוניים בבית-הספר "תלמוד תורה המאוחדים" בטורונטו ואילו את פרקו בתנ"ך ובתלמוד למד מאביו הרב, ואף הגיע להישגים ניכרים וזכה במקום השני בחידון התנ"ך הארצי. הוא רצה מאוד לעלות ארצה וכבר בהיותו בן שתים-עשרה החל להציע להוריו ולשדל אותם לשולחו ארצה. אך מפאת גילו הצעיר מיאנו להיענות לו. כשהגיע לגיל חמש-עשרה לא יכלו עוד לעמוד בפני הפצרותיו והחליטו להביאו ארצה. מאיר הצטרף לישיבת "נתיב מאיר" בירושלים, שם סיים את לימודיו ועמד בבחינות הבגרות. מאיר הצטיין מאז ומתמיד בכמיהה עזה. הוא שאף לדעת על הכל והתעניין בכל התחומים. הוא היה הוגה ולומד בתורה, משנן ומפרש ומתעמק באוצרותיה. מאהבתו העזה לארץ הצטרף אל "החברה להגנת הטבע" ובמסגרתה עבר את הארץ לרוחבה ולאורכה, אם ברכב ואם ברגל; יצא מירושלים באופניים והגיע לאילת וחזרה. לא היה גיא או נקיק, גבעה או הר, מערה או מנהרה, שלא עלה או שלא נכנס בם, שלא ידע את שמם, את מקומם ואת ההיסטוריה שלהם. וכשחברו יחדיו ידיעת הארץ והתנ"ך, לא היה דבר מופלא יותר ומרתק יותר מסיפוריו על המלחמות, על המפלות ועל התלאות של העם היהודי, שכל אבן וסלע בארץ שמרו את זכרם וכאילו דיברו אתו וסיפרו לו את עברם. כשהיה מאיר מתחיל לספר ולפרש בשפה יפה ומלוטשת ובבקיאות, היו מאזיניו מקשיבים לו ללא ליאות והיו דוחקים בו שימשיך ויספר עוד ועוד, משתאים לנוכח בקיאותו וכוח דיבורו. כשהיה בן 17 ביקש להתגייס לצה"ל אך בגלל גילו הצעיר נדחתה בקשתו ולכן הצטרף לבית-ספר שדה "ארגמן", שבבקעת הירדן והיה בין יוזמיו ומקימיו. בתקופה שעשה בבקעה, ערך טיולים רבים בסביבה עד שלמד להכיר את אזור בקעת-הירדן כאת כף ידו. כל צמח ואבן, כל שביל ודרך, כל מעין, גבעה, הר וואדי, היו נהירים לו. באותה תקופה הכיר את מי שעתיד היה להיעשות חברו ורבו הטוב ביותר – הרב אברהם רמר מירושלים. כשנפגשו הפציר מאיר בר' אברהם רמר שילמד איתו. הם קבעו להיפגש מדי יום חמישי וללמוד יחדיו. מספר ר' אברהם רמר: "כשהיינו יושבים ומאיר היה מוציא תנ"ך ומתחיל לקרוא בו או לפרש רעיונות, הייתי מקשיב ומזיע מרוב מאמץ לעקוב אחר מעוף מחשבתו, וכשהגיעו השעות הקטנות של הלילה והיינו עייפים וסחוטים, היה מאיר מכריח עצמו להמשיך ולשנות, להמשיך וללמוד ואני, המבוגר יותר, הייתי פעור-פה, מקשיב ומשתאה, מניין לו כוחות הנפש האדירים הללו לחשוף את התורה בעמקותה". כל אותה תקופה לא זנח את משפחתו בקנדה. הוא הרבה לכתוב מכתבים לאביו, בהם סיפר על חייו בארץ, אך גם הרבה לשאול שאלות בענייני תלמוד ותורה. הוא גם ביקר בקנדה פעמים אחדות אצל משפחתו שם.
מאיר גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1972 והתנדב לחיל הצנחנים. לאחר הטירונות ולאחר שסיים קורס צניחה, נשלח לשירות בקווים הקדמיים. גם כאן שילב את חובתו כחייל עם אהבתו את הטבע. הוא שאל מפות ממפקדו ונהג לחקור וללמוד את השטח. בשבתות נהג לטייל ולחדור לעומק האזור. גם בצבא הצטיין בנכונותו לעזור ולסייע לכל אדם, ובזכות זאת היה אהוב על חבריו ועל מפקדיו. הוא היה חייל אמיץ-לב ובעל תושייה רבה. מחשבתו וכושר הניתוח שלו סייעו לו רבות באימונים המפרכים ובקורסים השונים שעבר. במלחמת יום-הכיפורים לחם מאיר בסיני, וביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973), תוך כדי הלחימה למיגור המצרים ב"חווה הסינית" נפגע מכדור בחזהו ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית בבית-העלמין בהר-הרצל. השאיר אחריו הורים שכולים ואח. לאחר נפילתו הוענקה לו דרגת רב-טוראי.
משפחתו הוציאה לאור חוברת לזכרו ובה דברים על דמותו מפי חברים, מפקדים וידידים; להנצחת זכרו נקרא בית-ספר שדה בארגמן על שמו, ומגרש להתעמלות בבית-הספר לטכנולוגיה בירושלים נתרם על-ידי הנדיב הידוע ל. לוקשון ומשפחתו מטורונטו.
פלוגה ב | משה עוזרי | מסבירן |
משה עוזרי
משה, בן אורה ואהרן, נולד ביום י"ב בשבט תשי"ד (16.1.1954) בראש-העין. הוא למד בבית-הספר היסודי "יסודי-התורה" בראש-העין, ואחרי-כן המשיך את לימודיו בישיבת "הדרום" ברחובות ובבית-הספר התיכון עירוני-דתי "ישורון" בפתח-תקוה, במגמה הריאלית. משה היה ילד חי ותוסס עוד בגן הילדים והצטיין בכושר החשיבה שלו. בזמן שלמד בישיבה, היה מהתלמידים הטובים, והצטיין במיוחד בלימודי החול. הוא היה עוזר לחבריו בהכנת שיעורי הבית, ובעיקר בפיתרון בעיות במתמטיקה, מקצוע שאהב ביותר. כעבור שנת לימודים בישיבה החליט להמשיך את לימודיו בבית-ספר תיכון. כל מאמצי השכנוע של מנהלי הישיבה ושל חבריו, שלא יעזוב את הישיבה, עלו בתוהו והוא עמד על דעתו ועזב. בזמן שלמד בבית-הספר התיכון עסק הרבה בג'ודו, אך השיג רק חגורה צהובה (דרגה נמוכה יחסית), משום שהקדיש זמן רב ללימודים ולא התפנה לעסוק הרבה בספורט. כן שיחק בכדורגל ובתקופה שלמד בישיבה היה חבר בקבוצת הכדורגל של כיתתו. משה ניחן בכושר גופני מעולה ובמרץ רב. הוא אהב להיות מעורב בפעולות השונות בבית-הספר ותמיד היה מוכן לעשות ולפעול. מעולם לא סירב לעזור כשביקשוהו, ובכל מקום חיפש אתגרים והצטיין בכל תחום שעסק בו. רגיל היה להיאבק על דעותיו ולרוב הצליח לשכנע את בני שיחו בצדקתו. משה שאף ללמוד הנדסת מכונות בטכניון ותחילה חשב לעשות זאת במסגרת העתודה האקדמית, אך בסופו של דבר החליט לשרת בצבא לפני שימשיך בלימודיו.
משה גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1972 והתנדב לצנחנים. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס צניחה, הוצב כרובאי בגדוד צנחנים. לחברו סיפר, שהאימונים קשים, אך ברצון חזק אפשר להתגבר על הקשיים ועל הסבל. הוא התגאה שניתן לו להפעיל מקלעון וקיווה לעבור קורס מ"כים. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, היה משה ביחידתו והשתתף עמה בקרבות בסיני. ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973) נפגע משה מכדור בראשו ונהרג בקרבות "החווה הסינית". הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל. השאיר אחריו הורים ושלושה אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.
פלוגה ב | משה פאוסטר | מסבירן |
משה פאוסטר
משה, בן ז'ני ואברהם, נולד ביום כ' באלול תשי"ד (18.9.1954) באורדיה שברומניה, ועלה ארצה עם משפחתו בשנת תשכ"ב (1962). את לימודיו היסודיים סיים בבית-הספר "קרול" בפתח-תקוה. אחרי-כן עבר ללמוד בבית-הספר "אחד-העם" בפתח-תקוה, וסיים לימודיו התיכוניים בבית-הספר "אבוקה" ברמת-גן. בצעירותו היה חבר ב"הפועל" פתח-תקוה ועסק בענף האתלטיקה.
משה גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1972 והתנדב לחיל הצנחנים. לאחר הטירונות השתלם בקורס צניחה, והמשיך לשרת במסלול הקבוע של הצנחנים בתפקיד רובאי. ביחידתו נחשב חייל טוב וחבר טוב. במסעות ובאימונים היה מוכן תמיד לעזור לכל חבר, וכשקיבל חבילת שי מהבית נהג לחלק את תוכנה בין חבריו. תמיד דאג לחבריו ונהג לסייע להם בעצה טובה ובמעשה. בהגיעו ליחידה לא היה כושרו הגופני טוב ביותר, ובתחילת דרכו התקשה במסעות המפרכים ובאימוני הכושר. אחדים מחבריו לפלוגה אף לא האמינו כי יגיע לאן שהגיע. אולם בזכות כוח רצונו והתמדתו הצליח לשפר את כושרו בהדרגה, ממסע למסע ומאימון לאימון, וברבות הימים נהיה אחד החיילים המצטיינים בפלוגה מבחינת יכולת הביצוע והדבקות במטרה. תמיד השתדל לעשות כמיטב יכולתו והקפיד על הפרטים הקטנים ביותר. הוא תרם גם לחיי הפלוגה מחוץ למסגרת האימונים, בעיקר בעידוד חבריו וביצירת הווי חברתי. תמיד דאג לשיפור מצב הרוח בקרב חבריו החיילים. הוא ארגן שירה בציבור, אפילו כשחבריו היו יגעים ואדישים השתדל לבדרם ולהפיג את המתיחות בחיי היומיום, ובעיקר בערבי הווי ובמסיבות. משה אהב מאוד לצלם. במשך כל תקופת שירותו בצבא הייתה עמו מצלמה והוא הרבה לצלם במסעות ובאימונים. במלחמת יום הכיפורים השתתפה יחידתו בקרבות נגד המצרים בחזית סיני. בקרב שניטש ב"חווה הסינית" ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973), נפגע משה בכתפו ונחבש בעמדה. הוא המשיך להילחם, אולם כעבור זמן קצר נפגע בהתפוצצות פגז מרגמה ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו הורים ושני אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.
בחוברת שהוצאה לאור לזכר חללי פלוגתו של משה כתב אחד מחבריו: …"אתה נזכר באותו בחור עליז, שתפש מקום מרכזי בכל אירוע כזה או אחר בפלוגה, בבדיחותיו ובעיקר בחיקויו הרבים… אתה נזכר איך ישבנו במעגל סביב, כאשר ערך "חיקויים כבקשתך" ומשה הרים את מורל המחלקה גבוה גבוה… לא נשכח את דמותו של משה ברגע של כעס על אחד המפקדים, מרביץ חיקוי ומיד פורץ בצחוק, ושוכח הכל".
פלוגה ב | נחום ברק | מסבירן |
נחום ברק
נחום (נחומי), בן שרה וברוך, נולד ביום ג' בתשרי תשט"ו (30.9.1954) בקרית טבעון, ולמד שם בבית-הספר היסודי ובבית-הספר התיכון. מאז ילדותו היה נחום מעורה בכל סוגי הפעילות במקום מגוריו – ובעיקר בפעילות החברתית ובפעילות הספורטיבית. מוריו ספרו עליו שהיה "תלמיד שכל מורה משתוקק לראות רבים כמותו בכיתה". לדבריהם, היה ילד שקט, נעים הליכות, חכם, צמא דעת ובעל אחריות רבה. יחד עם זאת היה גם ספורטאי מצטיין בכל ענפי הספורט ובמיוחד – בענף הטניס. כשהיה בן שלוש-עשרה זכה להגיע למקום הראשון באליפות הנוער הארצית בטניס, ומאז היה מצורף בקביעות לנבחרת הנוער הלאומית.
נחום גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1972 והתנדב לחיל הצנחנים. אם כי לא היה אדם לוחם מטבעו, בחר דווקא בשירות קשה ומסוכן זה, שכן לדבריו "מישהו מוכרח ללכת לשם". במלחמת יום-הכיפורים השתתף נחום בקרבות הבלימה נגד המצרים בחזית סיני. ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973), באחד הקרבות המרים שהתחוללו ב"חווה הסינית", נפגע נחום ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-טבעון. השאיר אחריו אב, אם ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון: "נחום היה חייל מסור וחבר למופת. כל מי שהכירו – אהבו;" כן כתבה למשפחה רות לזרובסקי, מאיגוד הטניס בישראל: "הכרתי את נחום משנתו העשירית, כאשר השתתף לראשונה במפעלי איגוד הטניס. הכרתי אותו כבחור חרוץ וממושמע, כשרוני ושקדן ובעיקר – כספורטאי למופת;" על זאת הוסיפה מורתו מלכה מבית הספר התיכון: "אהבתי את נחום. אהבתי אותו על אצילות נפשו, על נועם הליכותיו, על סקרנותו הרבה להרחיב ולהעמיק דעתו, על שהצניע לכת במגעיו עם הזולת. את נחום האדם הטוב והישר אהבתי".
התאגדות הספורט "הפועל" בקרית טבעון החליטה להנהיג לזכרו תחרות טניס שנתית, שתקרא על שמו.
פלוגה ב | נעים אליהו | מסבירן |
נעים אליהו
נעים, בן מזל ואהרן, נולד ביום ח' באלול תשי"ג (19.8.1953) בחיפה. הוא למד בבית-הספר היסודי על-שם-אוסישקין בנהריה ואחרי כן המשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון המקצועי-דתי בנהריה. נעים היה תלמיד ערני ונבון. בילדותו היה שובב וזריז ולא ידע פחד מהו. משהתבגר, היה בבת-אחת לאדם אחר: התפתח פיזית ונפשית, הרצין ולמד לאהוב את הטוב והיפה שבאדם. יותר מכול היו אהובים עליו הילדים הרבים בשכונת מגוריו, אשר העריצו אותו וראו בו סמל. גם במקום עבודתו היה אהוב על הכול. הוא קשר קשרים אמיצים עם אחיותיו, ובמיוחד עם אחיו הצעיר, אברהם, שנהג להביא לו תשורות כפעם בפעם. הוא היה פעיל בחברה, שמח בחלקו ומוכן תמיד לעזור לזולת. הוא היה בן נאמן ומסור להוריו, שמע בקולם והשתדל להשביע את רצונם – פרט לעניין אחד: הוא עמד על דעתו להתנדב לצנחנים ויהי מה, ולא שעה להפצרות אמו, שישנה את החלטתו.
נעים גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1971 והתנדב לחיל-הצנחנים. לאחר סיום הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס צניחה, השלים קורס מפקדי-כיתות חי"ר והתמנה למפקד-כיתה. הוא אהב מאוד את חיי הצבא ורחש כבוד לכל הקשור בו. מעולם לא השמיע דבר ביקורת כלפי הצבא ותמיד דיבר בשבחו. ככלל, לא הרבה לדבר, לא על קשייו בצבא ולא על הישגיו. הוא היה גאה בחיל שלו, במדי הצנחנים ובתפקידו – תפקיד מקלען בפלוגה. הוא שימש דוגמא לחבריו בסבילותו, בצייתנותו, במסירותו ובדאגתו לחבריו לנשק ותמיד עזר להם ככל יכולתו. בחופשותיו נהג לבלות בחיק משפחתו ובחברת חבריו. אלה עמדו אתו בקשר מכתבים מתמיד ואף שלחו לו חבילות-שי. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים היה נעים מוצב עם יחידתו בסיני. הוא השתתף בקרבות-הבלימה המרים נגד המצרים וביום כ"ד בתשרי תשל"ד (22.10.1973) נפגע בקרב ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בנהריה. השאיר אחריו אב, אם, שלוש אחיות ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.
פלוגה ב | עזרא לידני | מסבירן |
עזרא לידני
עזרא, בן מזל ודוד, נולד ביום ט,ז באדר ב' תשי"ד (21.3.1954) בראש העין ולמד בבית-הספר "בית יעקב" שבשכונת מגוריו. לאחר שסיים את לימודיו היסודיים, עבר ללמוד בישיבה התיכונית "נחלת ראובן" בפתח תקוה. את בחינות הבגרות עבר בבית-הספר "אבוקה" בפתח תקוה. "הוא היה יושב מולי, בשורה הראשונה, וקולט בצימאון דברי תורה ומוסר", סיפר מורו של עזרא בישיבה התיכונית. "הייתה בו חיונית מיוחדת ודברי מחנכיו חדרו עמוק בנפשו הרגישה. חמימות ושמחה היו תכונות היסוד של עזרא ובזכותן התחבב על כל ידידיו. חלק ניכר משקידתו והתנהגותו המנומסת נבע מרצונו לשמח את לב הוריו. די היה להזכיר לעזרא שהוריו חרדים להתפתחותו והתקדמותו, כדי שיתמלא מחדש במרץ-לימודים". עם התקרב מועד גיוסו לצה"ל, ניסו הוריו לשכנעו לשרת ביחידה לא-קרבית, קרוב לבית. אולם עזרא עמל לשכנעם בדיוק ההיפך. הוא רצה בכל מאודו לשרת בצנחנים ולבסוף שכנע את הוריו בצדקתו. "לכל אדם יש אורך חיים מוקצב", נהג לומר. "לכן לא חשוב אם ישאר ליד סינור-אמא, או ישרת בצבא ביחידה קרבית…"
עזרא גויס לצה"ל בסוף אוקטובר 1972 ולאחר שסיים את אימוני הטירונות. הגשים את אחת משאיפותיו הגדולות, כשהשלים בהצלחה קורס צניחה. בתקופה הקצרה ששירת בצה"ל, פחות משנה, נשאר עזרא אותו נער חייכני, מנומס וטוב לב. כל חופשה שקיבל, הקדיש לבילוי משפחתי עם הוריו ושתי אחיותיו. מדי הגיעו הביתה, נהג לפשוט את המדים וללבוש בגדים אזרחיים. "אני לא רוצה שיגידו שאני מנסה לעשות רושם", היה מתרץ בחיוך. "חוץ מזה, המדים נועדו אך ורק למילוי התפקיד, וברגע שאני בבית, אני אזרח רגיל. מן ההגיון הוא שאדם יתאים עצמו תמיד לסביבתו…" במלחמת יום-הכיפורים, היה עזרא בכוח הרגלים הראשון שהגיע לקו החזית בסיני והשתתף בקרבות הבלימה והפריצה העקובים מדם. במהלך קרב שהתחולל ביום כ"ד בתשרי תשל"ד (20.10.1973), נפגע עזרא ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל. השאיר אחריו הורים ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.
פלוגה ב | שאול מילר | מסבירן |
שאול מילר
שאול (שוליק), בן חנה ושמואל, נולד ביום כ"ג באלול תשי"ב (12.9.1952) ברמת-גן. כשהיה בן שמונה נסעה המשפחה לקולומביה שבדרום אמריקה, בגלל עבודתו של אביו, ושם המשיך ללמוד בבית-ספר יסודי יהודי. למרות האווירה החדשה, המשיכה המשפחה לשמור על קשר הדוק עם הארץ, ומפת ארצו הייתה תלויה תמיד בחדרו של שוליק – על פיה היה מתכנן טיולים וסיורים שיעשה בבוא היום. כשהיה בן שתים-עשרה חזרה המשפחה לארץ וקבעה את מושבה בכפר שמריהו, שם החל שוליק את לימודיו בבית-הספר המשותף "כפר שמריהו-רשפון" אז גם הצטרף לתנועת "הצופים", והגשים את תוכניותיו לגבי הטיולים בארץ. את לימודיו התיכוניים סיים בבית-ספר בתל-אביב. על שוליק סיפרו הוריו: "משחר ילדותו הצטיין בחוש חובה ואחריות כלפי הסובבים אותו. קו זה באופיו היה עתיד להתפתח ולהטביע את חותמו על מערכת יחסיו עם הסביבה. כשהיה בחו"ל חש מחנק. עם זאת ידע לייצג את שמה ורוחה של ארצו בפני חבריו לכיתה, וביניהם רבים אשר למדו להעריך את המדינה הקטנה, באמצעותו של הנער החביב עליהם". סיפרו עליו חבריו: "שאול היה דמות חיונית ומלאת חיים. הוא עצמו היה חבר למופת. תמיד גילה התעניינות בזולת ונתן לך להרגיש, שרוצים בך, שאתה חשוב. הוא היה בחור שקט מטבעו, לא מן הטיפוסים שמפטפטים הרבה בחברה. הוא ידע לצחוק מבדיחות ולנהוג כמו אחד מכולם, אך למעשה היה מופנם מאוד. את רגשותיו ואת דעותיו שמר לעצמו. אהב לטייל, לטפס בהרים, לטפס על מגדלי מים. הייתה לו יכולת התבטאות רגשית עזה".
שאול גויס לצה"ל בראשית פברואר 1971 והתנדב לחיל הצנחנים. במסגרת שירותו השתלם בקורס מ"כים, בקורס מ"כ רובאי, בקורס צניחה, בקורס קציני חי"ר ובקורס קומנדו. על טיבו של שאול אפשר ללמוד מדברי חבריו, מפקדים וחיילים. סיפר יורם: "מילר דרש מהמ"כים הרבה. אנחנו עבדנו וביצענו כל משימה שהטיל עלינו, אף שלפעמים זה נראה לנו מוגזם. מילר ידע להתנהג אתנו יפה, אם כי תמיד שמר על מחיצה כלשהי. הוא ידע לחייך כשהיה מגיע, ולעמוד על דרישותיו עד הסוף. בשביל הפלוגה היה מוכן לתת הכל". סיפר דוד: הוא היה גבוה, יפה מראה, ממושקף. הוא צעד אתי מהטירונות ועד יום מותו. הוא לימד אותי להיות חייל ויותר מזאת – להיות צנחן. רוב הזמן היה חביב אלינו. הבין אותנו וניסה לעזור בפיתרון בעיות. בעיקר היה בעל סבלנות רבה. במחלקה אהבנו אותו ולא היינו מוכנים שיביאו לנו קצין אחר, אם כי היה קפדן לא קטן. הוא דרש רמה, ואנחנו נענינו. ניתן היה לראות שהוא גאה במחלקתו. ואכן, המחלקה זכתה לכל התשבחות על ביצועיה באימונים. אחרי מילר היינו מוכנים ללכת באש ובמים". סיפר חבר אחר: "שולי היה מעריץ נלהב ושרוף של הצנחנים. כשיצא לקורסים פחד כל הזמן שלא יחזירו אותו לגדוד. הוא היה המאושר באדם כששב לגדוד, וסבל קשות ממצפונו כשהיה צריך להפעיל את סמכויותיו, לפעמים הלא-נעימות, כקצין. בשבתות היה מהלך אבל וחפוי ראש, כולו צער ורחמים על חייל, שהיה נאלץ להשאירו בריתוק מחנה. יחד עם זאת לא ויתר על עונש כשזה היה מגיע. הוא דרש משמעת ברזל כדי להוציא מהחיילים את המקסימום. בשבילי שאול היה בחור שקט ומופנם, את מחשבותיו שמר לעצמו והשתפך בהזדמנויות נדירות בלבד. חבר טוב היה ומארח מעולה. תמיד נהגנו להתכנס אצלו והיה נעים. שאול לא היה מן הדברנים וגם לא סחב את העגלה החברתית שלנו, אך היה הגלגל הטוב ביותר שלה והנאמן לה ביותר". מלחמת יום-הכיפורים מצאה אותו ואת יחידתו בראס סודר שבסיני. שאול הסביר לחיילים כי "די עם העליזות, עכשיו יש לעשות עבודה קטנה: צריך להחזיר את המצרים לצד השני". עם "העבודה הקטנה", שהייתה רבה למדי לגבי היחידה הלוחמת, המשיכו החיילים לשמור על מורל גבוה ועל רוח עליזה. ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973), בהסתערות היחידה על "החווה הסינית", נפגע שוליק ונפל. הוא הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית של בית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אב, אם ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סגן.
פודקאסט לשמיעה ישירה על קרבות החווה הסינית
פרק ג
פרק ב
פרק א
גדוד 890 – החווה הסינית
בלילה שבין ה-15 ל-16 באוקטובר קיבל גדוד 890 משימה מורכבת בחוף המצרי של מפרץ סואץ. כל הלילה ישבו המפקדים להכין את פרטי המבצע ובבוקר הוחלפה המשימה ולגדוד ניתנה הוראה להגיע לטסה. הסיבה לשינוי במשימה הייתה שכוח שריון מצרי גדול חסם את הדרך אל ראש הגשר שהקימה האוגדה של שרון מעל אגם המר והייתה סכנה שכוחות ישראלים גדולים ינותקו לגמרי מכוחותינו. כוחות שריון וצנחני מילואים מאוגדת ברן ניסו להבקיע דרך לתעלה אך ספגו אבידות קשות והדרך נותרה חסומה.
על גדוד 890 הוטל לטהר את הציר הראשי בדרך לראש הגשר על מנת למנוע את הניתוק, לאחר טיסה ונסיעה בצפיפות באוטובוסים הגיע הגדוד לטסה שם אסף המח"ט את מפקדי הפלוגות והסביר להם בקיצור לפני מה הם עומדים
משם טסו הלוחמים במסוקים לנקודה קרובה לציר אותו היה עליהם לפתוח.מפקד הגדוד הספיק לקבל תדריך קצר ולא ממצה וכבר נדחק על ידי האוגדה להתחיל במשימה, לפני שנחת כל הגדוד, ללא קצין ארטילריה וללא מודיעין מספק על כוחות אוייב במתחם.
הפקודה הייתה לטהר את השטח מצפון לציר טרטור במרחק שתיים וחצי קילומטר, טווח טילי הסאגר, על מנת להבטיח את הטנקים שינועו בעקבות הגדוד. כבר בתחילת ההליכה נפתחה על הגדוד אש כוחותינו שטעו וחשבו אותו לקומנדו מצרי. לאחר צעקות, סימונים ונצנוצים נוצר תיאום וכוחותינו הפסיקו לירות
הגדוד נע על ציר עכביש על למפגש עם ציר טרטור שם החל להתפרס. כעבור זמן קצר הורה המח"ט, עוזי יאירי, לשנות את הפריסה ולסרוק את השטח מטרטור צפונה. הסריקה התבצעה באטיות בשל קשיי תיאום בין הפלוגות ובשל פצצות תאורה מצריות שהכריחו את הלוחמים להצמד לקרקע.
הראשונה להתקל בכוחות מצריים הייתה פלוגה ב'. מהאש החזקה נפגעו לוחמים רבים וביניהם יקי המ"פ שהמשיך לנסות לארגן את חייליו להסתערות. יותר מאוחר נפצע קשה ומת מפצעיו. המג"ד הורה לפלוגה ג' לאגף משמאל את המתחם אולם כבר בתחילת התנועה נורתה כנגדם אש חזקה. המ"מ, גוזלן, והמ"פ, מרגל, נפצעו. שאר חיילי הפלוגה רצו תחת אש תופת לחלץ את המפקדים שנפגעו.
כל אותו הזמן הנחיתו המצרים מטח ארטילרי על הגדוד ובמיוחד על ציר טרטור. כך קרה שתוך זמן קצר היו לגדוד שתי פלוגות עם נפגעים רבים, ביניהם גם לא מעט מפקדים ולא היה ניתן להמשיך בהסתערות או לחלץ פצועים. המג"ד שהיה בין שתי הפלוגות קרא לצוותי הנשק של פלוגה ד' והקים רתק גדודי על מנת לתת חיפוי לפינוי הנפגעים.
תוך כדי שהרתק שומר על חילופי אש כבדים עם המצרים הורה המג"ד לפלוגה ה' לנסות להמשיך את ההסתערות מהמקום בו הפסיקה פלוגה ב' באם ניתן, או לחילופין לחלץ את הפצועים במידה ולא ניתן להסתער.
כשהגיעו ראשוני פלוגה ה' לאזור של פלוגה ב' היה המצב לא ברור. אלי, מפקד פלוגה ה', נטל לידו מכשיר קשר ושמע כי לפניו פלוגה בה נהרג המ"פ יחד עם שני קצינים נוספים וסגנו של יקי, אייל, פצוע קשה.
במשך כל הלילה גררו את הפצועים תחת אש עד שלפנות בוקר אספו כשישים איש מאחורי תלולית עפר ששימשה מחסה מפוקפק וכונתה "גבעת הפצועים".
הפצועים הראשונים נפלו כמה עשרות מטרים מעמדות המצרים והיה הכרחי להשלים את החילוץ בחשיכה, לכן רצו הלוחמים תחת אש כשהם מתעלמים מפגזי הארטילריה הנוחתים סביבם ומסכנים את חייהם כל רגע. כשניסו המצרים לקום מעמדותיהם ולהסתער ירה בהם רזי, קצין שהצטרף לגדוד, מהמא"ג שבידיו. הפצועים פונו לתאג"ד ומשם בנגמשים פונו אלו שפציעתם הייתה קשה.
מאוחר יותר הורה הסמג"ד לתאג"ד, שחטף גם הוא אש יעילה, להתקפל ולחזור אל פלוגת הרפואה של החטיבה. כל אותו הזמן הייתה פלוגה ד' בטוחה יחסית בתוך התעלה עד שלקראת שחר החלו המצרים להפגיז גם אותה וגרמו לנפגעים רבים.
כשעלה השחר החלו להכנס למערכה טנקים מצריים והמג"ד ביקש מהאוגדה סיוע של שריון. אבל באוגדה היו עסוקים בזירוז גשר הדוברות אל התעלה ולא היו מודעים למצב הקשה בו נתון הגדוד. כשנודע המצב באוגדה נשלח כוח מגדוד 100 בפיקודו של אהוד ברק לחלץ את הצנחנים. אהוד דיבר בקשר עם איציק והסביר לו שיוכל לבא לעזרתו רק כשיעלה אור ראשון. עם שחר הודיעו הטנקים כי הם לא מזהים את מיקומם של הצנחנים ולא יודעים איך להתקדם. כשהגיע המג"ד למסקנה שאין ברירה החליט לפתוח רימון עשן ביודעו שהדבר ימשוך אש מצרית מדוייקת לכיוונו. אהוד זיהה את העשן והתקדם לשטח שבין הצנחנים למצרים והגיע עד לתעלות של המצרים. משם קרא למג"ד לבא עם הצנחנים שלו ולטהר את עמדות המצרים.
המג"ד הסביר לו שלצנחנים כמעט ולא נותרה תחמושת וגם מעט מידי אנשים בריאים וגם הם עסוקים בפינוי הנפגעים. בינתיים החלו הטנקים להפגע מטילי סאגר והיה צורך לפנות גם את השריונרים שקפצו מהטנקים הבוערים. פגזי ארטילריה החלו נופלים גם בגבעת הפצועים שם גרמו לנפגעים נוספים. "זלדות" שהגיעו למקום סייעו בפינוי הפצועים עד שנסוגו הטנקים. המג"ד קיבל פקודה לפנות את כל הגדוד לאחור אל התעלה בה הייתה פלוגה ד' עם החפ"ק החטיבתי.
במהלך הפינוי נפגעו לוחמים נוספים מאש המצרים וגם התעלה עצמה הופגזה מה שהכריח את הלוחמים לחפור שוחות בידיהם ולהסתתר מפני הפגזים. בצהריים, כשקיבלו אישור להתפנות מהשטח, נודע כי מספר אנשים ובראשם חזי נשארו קרוב לעמדות המצרים עם פצוע קל ביניהם ללא יכולת לחלץ לאחור תחת האש המצרית. לקראת ערב יצאו אחרוני הכוחות מהשטח על ידי טנקים ונגמשים
הגדוד היה במצב קשה מאוד. כארבעים לוחמים נהרגו ומעל מאה נפצעו כולל מפקדים רבים. הפלוגות היו מפוזרות בנקודות רבות לאיסוף פצועים. גם מי שנשאר שלם בגופו לקח עימו משקעים נפשיים כבדים מהקרב שנמשך כשתיים-עשרה שעות וגבה נפגעים כה רבים. לכך יש להוסיף את העובדה שהלוחמים יצאו בהרגשה שהמשימה לא בוצעה ורק מאוחר יותר סיפרו להם אנשי השריון על חשיבות הקרב בו נטלו הצנחנים חלק. הייתה זו משימה קשה לאסוף את הלוחמים העייפים אך בלית ברירה נאסף הגדוד מחדש, הכוחות חולקו ואורגנו ועם חשיכה כבר קיבלו משימה חדשה. הגדוד עבר את התעלה לאפריקה שם סייע לצנחנים המילואים ושם גם סיים את המלחמה.
לסיכום
קרב החווה הסינית עורר מחלוקות קשות לאחר המלחמה. רבים טענו שלוחמים רבים איבדו את חייהם למרות שלא היהי צורך בכך. אחד הגורמים העיקריים לכך היה המודיעין המעורפל שקיבל מפקד הגדוד בדרך אל החווה. יותר מאוחר נודע כי המצרים החזיקו בחווה כח גדול בהרבה ממה שהאמינו במודיעין הישראלי. יש אומרים שמאז ומעולם לא לחמו כוחות רבים כל-כך עם עוצמת אש כמו האש שניתכה בקרב על החווה הסינית. למרות כל זאת, היו הם הצנחנים של גדוד 890 אלו שהחזיקו את הדרך אל ראש הגשר כל אותן שעות ומנעו את ניתוק הכח ששהה במצריים.