פלוגה ד
מקבץ סיפורי הנופלים בפלוגה ד בקרבות החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים 1973
לשליחת מידע תמונות וקבצים להוספה לעמוד
פלוגה ד | עמנואל בן-ישי | מסבירן |
עמנואל בן-ישי
עמנואל בן ישי
עמנואל, בן עדה ודוד, נולד ביום י"ב בסיוון תש"ח (19.6.1948), בעין-הנציב ולמד בבית-הספר היסודי בניר-עציון ובבית-הספר התיכון בקבוצת יבנה. לימים עברה משפחתו של עמנואל לשדה-אליהו ואחרי-כן לניר-עציון. בביתו ובמוסדות החינוך שלמד בהם ספג את הרעיונות, את החינוך, את האווירה ואת הערכים של ההתיישבות-העובדת הדתית. הוא היה תלמיד בעל מחשבה פורייה ובעל יוזמה וכושר מנהיגות מלידה. עמנואל התעניין במכונות חקלאיות, בעבודה בחקלאות במשק וכן במכונאות ובנושאים טכניים שונים שכשרונו היה רב בהם. אך שני תחומים עניינו אותו במיוחד: היסטוריה כללית ותולדותיהן של תנועות מחתרת ושחרור.
עמנואל גויס לצה"ל במחצית יולי 1967 והתנדב לשרת בסיירת "שקד" וביחידת צנחנים. לאחר שהשלים קורס מ"כים, קורס צניחה, קורס קצינים וקורס מפקדי פלוגות הגיע לדרגת סגן. הוא היה חייל וקצין מצטיין. ובשירותו הצבאי מילא שורה ארוכה של תפקידי פיקוד ביחידות קרביות: היה מדריך, לוחם בסיירת, קצין-מבצעים, קצין מעוז בתעלת סואץ ומפקד פלוגה. כן התמחה בחבלה מוצנחת. במארס 1970 נפצע בקרב בפעולה נגד מחבלים בסאפי שבירדן והחלים מפצעיו. עמנואל אהב להביע בכתב את מחשבותיו, את דעותיו ואת תכניותיו לעתיד. הוא עשה זאת בעיקר ביומנים, שרשם במחברות רבות, בתקופת לימודיו בבית-הספר התיכון ובתקופת שירותו בצבא וכן בעשרות מכתבים, ששלח למשפחה, לחברים ולידידים. באוהל-בשדה, בהפסקה בין סיורים ביחידת הסיור, או במעוז בתעלה, כתב עמנואל דפים רוויים תיאורי-טבע מרהיבים, מחשבות והגיגים של צעיר, ששום נושא שבעולם לא היה זר לו. הוא הביע דעות ומחשבות בענייני חברה ותרבות, כתב על עם ישראל ועל ארץ ישראל, על צה"ל וחייליו, על תורת הפיקוד והמנהיגות, על היחסים שבין קצין לחייל ובין מפקד לפקודו. השירים שכתב היו ליריים וספוגים נשמה יתרה. נשמה ספרותית ולירית זו שכנה בגופו של לוחם מעולה העשוי ללא-חת, של מפקד וקצין וחבר למופת. בדברי הערכה עליו, שכתב מפקדו זמן קצר לפני נפילתו, אמר המפקד, כי עמנואל הוא קצין מוכשר, בעל מרץ, יוזמה ומחשבה מבריקה, אמיץ ביותר ושאפתן, מפקד הגון ומקובל על חבריו ועל חייליו. רגישותו המיוחדת נתגלתה ביחסו למשפחות, ששכלו את בניהן, חבריו לנשק. הוא היה קשור מאוד למשק ניר-עציון, ורב היה כאבו וכאבם של חברי המשק, כשנאלץ לעזוב את המשק, מסיבות משפחתיות, שלא היו תלויות בו. עמנואל היה מאמין גדול בצה"ל והשקיע מאמץ ומחשבה רבים בפיתוחן של שיטות לחימה, ושל אימון והדרכה. הוא ראה בצה"ל כלי מלחמה למאבק למען המשך קיומו של עם-ישראל. כמדריך וכמפקד היה קפדן ואף קשוח, דורש הרבה מעצמו ומחייליו, מקפיד על ביצוע מושלם של המשימות, מגיב בחומרה על עבירות משמעת ועל רשלנות. אך כל אלה היו לגביו אמצעים להגברת רוח הלחימה של החיילים ולשיפור רמתם המבצעית כלוחמים. במלחמת יום-הכיפורים היה עמנואל מפקדה של פלוגת צנחנים, שלחמה נגד חיילי-קומנדו מצרים, שנחתו ממסוקים ומספינות בחוף ים-סוף, בסביבות אבו-רודס. במסוקים וברגל יצאו עמנואל וחייליו למרדפים אחרי חיילי הקומנדו, מדלגים מואדי לואדי, מחפשים את האויב ופועלים נגדו, בטרם יפשוט על כוחותינו. עשרות חיילים מצריים נתגלו וחוסלו בקרבות-מגע קשים שניהלו חייליו של עמנואל בנקיקי הסלעים ובואדיות של מערב סיני. ביום י"ז בתשרי תשל"ד (13.10.1973), נפגע עמנואל ונהרג בעת מרדף, כאשר המצרים, שנרדפו על-ידי יחידתו הסתתרו במערה. עמנואל לקח מרנ"ט מאחד החיילים, חשף את עצמו לאש חיילי האויב, וירה לעברם בנסותו להגיע למערה, עד שנפגע מאש האויב. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין שבניר עציון. השאיר אחריו הורים, אח ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן. בעבור גבורתו ואומץ לבו זכה עמנואל ב"עיטור המופת". בגליון העיטור נאמר כי במהלך המרדפים אחרי חיילי קומנדו מצרים בסיני, דאג סרן עמנואל לאנשיו ועשה את כל אשר לאל ידו למנוע את היפגעותם, בהעמידו את חייו בסכנת מוות. מעשיו בקרב שימשו דוגמה ומופת לחייליו, באומץ לבו, בקור רוחו ובדבקותו במשימה
פלוגה ד | אלי שרעבי | מסבירן |
אלי שרעבי
אלי שרעבי
אלעזר (אלי, עזורי), בן רבקה ומשה, נולד ביום כ"ז בניסן תשט"ו (19.4.1955) ברחובות. הוא למד בבית-הספר היסודי הממלכתי-דתי "מוריה" ברחובות ואחרי-כן המשיך בלימודיו בבית-הספר התיכון "אחוזת יעקב" בגן יבנה. אלעזר היה תלמיד חרוץ, הקפיד על הכנת שיעורים והיה אהוב על מוריו ומקובל על חבריו. מנהל בית-ספרו כתב עליו: "אלעזר היה תלמיד מסודר, מנומס, חביב ועליז. הוא היה נאמן לבית-הספר ולמוריו. אדיבותו הייתה נדירה. אמנם האדיבות היא תכונת כל בני משפחתו, אך הוא הצטיין בה. תמיד השתדל להתקדם וכל תפקיד שקיבל מילא באחריות. אציל היה ורב-חן". אלעזר היה חובב ספורט ונלהב היה בעיקר לג'ודו. את זמנו הפנוי הקדיש לקריאה בתחומים שונים ועסק במלאכת יד, בעץ ובמתכת. אלעזר היה בן תורה והקפיד מאוד על שמירת המצוות ועל כללי המסורת. נוח היה לבריות, סלחן, טוב לב, חביב ונעים הליכות. חברותי היה מאוד, קל להתיידד והרבה מרעיו ביקשו את קרבתו. תמיד מוכן היה לעזור לזולת, התעניין בבעיותיהם של אנשים שפנו אליו, ידע להשיא עצה טובה ונבונה, והצליח לפשר ולתווך בין חברים שהסתכסכו. אלעזר היה צנוע מאוד בכל הליכותיו, מסתגר וביישן במקצת, מעולם לא התנשא על איש ולא הרים את קולו, אהב את הפשטות וידע להיות מרוצה. מטבעו היה דייקן ועשה את מלאכתו באמונה, במסירות ובצנעה. כל ימיו היה בן מסור להוריו, רחש להם כבוד והערכה, התחשב בדעתם וכיבד את רצונם.
אלעזר גויס לצה"ל במחצית מאי 1973 והוצב לחיל הצנחנים. ביחידתו נחשב חייל טוב וממושמע, אשר גם חבריו וגם מפקדיו ראו בו דוגמה למסירות ולהתנהגות. הוא השתדל שלא להדאיג את הוריו ולכן הקפיד לכתוב להם מכתבים ולהתקשר הביתה ותמיד ניסה להרגיע אותם ולשמח את לבם. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים נשלחה יחידתו לסיני. שם הוטל עליה ללחום בחיילי קומנדו מצרים, שפשטו בדרום חצי האי. ביום 9.10.1973 נפצע אלעזר מרסיס בחזהו במהלך אחד המרדפים האלה, אך לאחר שנחבש סירב להישלח לטיפול בעורף. יומיים אחרי-כן, ביום ט"ו בתשרי תשל"ד (11.10.1973), בשעות הערב של חג הסוכות, נפגע ונהרג בקרב ליד אבו-רודס. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין ברחובות. השאיר אחריו הורים, אח וארבע אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.
פלוגה ד | דוד גלדשטיין | מסבירן |
דוד גלדשטיין
דוד, בן ציונה ופנחס, נולד ביום כ"ח בטבת תשט"ו (22.1.1955) בפתח תקוה. הוא למד בבית הספר היסודי "פיק"א" בעיר הולדתו, והמשיך בלימודים על-יסודיים בבית-הספר התיכון על-שם "אחד העם". שנתיים למד בבית ספר תיכון זה, ואחר-כך החליט להשלים את לימודיו ב"קולג' תיכון" ברמת-גן. הוא היה נחוש בדעתו לעמוד בבחינות בגרות חיצוניות במרוצת שנת 1973. דוד היה ילד יפה מראה, חייכני ונבון, בעל עיניים ירוקות ושיער חום שופע. בבית-הספר היסודי היה תלמיד חרוץ והתחבב על מוריו ועל חבריו. חרף העובדה שלא התמיד ללמוד במסגרת תיכונית אחת, שאף תמיד לקנות ידע והכיר בחשיבותה של השכלה כללית כצורך חיוני בחיים, ולכן לא ויתר על השגת תעודת בגרות. חבריו וידידיו הכירוהו כאדם שכאילו שתי נפשות מתרוצצות בו: מצד אחד אהב להתבודד, בחר לעצמו פינה שקטה, קרא דברי ספרות וכתב פרקי שירה. עם זאת, היה חבר פעיל בתנועת הצופים של פתח-תקוה וסיים בהצלחה רבה קורס מ"כים במסגרת הגדנ"ע. לימים התנדב לפעול כמדריך של עזרה ראשונה בסניף מגן-דוד-אדום במקום מגוריו, וגם עבד בהתנדבות בחדר המיון של בית החולים "השרון". ידידיו של דוד לעבודה בהתנדבות מספרים על מסירותו הרבה הוא השכיל להכיר בנטל האחריות המוטל עליו וביצע את כל המשימות בשיקול דעת ובלא דופי. מאז היותו נער נודע בנכונותו לעזור לזולת, וכשבגר ידע כיצד לשלב עשייה מושלמת בחן ובלבביות. דוד היה רציני בתפיסת-העולם שלו, אף-על-פי-כן ניסה בתמימות ובכנות, להקל מעט את מצוקת הרגעים הקשים על-ידי נימה של שחוק. שירים שכתב בתקופת בגרותו מעידים על רגישות רבה, על אהבת האדם ואהבת עמו ביחוד. באחד משיריו על "יהדות הדממה" כתב: "ערפל כבד ירד / אך אני עוד נאבד / בין היום ללילה / ובין אור לחושך. / / אמשיך ללחום למען החופש / של יהדות הדממה / שאותנו הדהימה / באורך רוחה הדמומה". וברגע אחר של צהלת נעורים, כתב בהומור לאחר מידידותיו: "הו, בת / אני כל כך נחבט / בין אהבתך כבת / ובין חילול יום השבת …"
דוד גויס לצה"ל בשלהי אפריל 1973 והתנדב ליחידת חיל רגלים מוצנח. גם ביחידתו בצבא נודע דוד עד מהרה כחייל אחראי ומסור לתפקידו. ידידים ידעו, כי תמיד יוכלו לפנות אליו וימצאו אוזן קשבת ולב אוהב. דוד הקפיד לשלוח מכתבים להוריו ולאחיו הצעיר, שרון, וכשביקר בבית לא הרבה לספר על חייו בצבא, כדי שלא להדאיג את הוריו. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים לחם דוד כרובאי בחזית הדרום. במסירות ובאומץ לב השתתף בקרבות הבלימה נגד המצרים. ביום י"ד בתשרי תשל"ד (11.10.1973). נפגע דוד ונהרג מהפצצה אווירית באזור אבו-רודס. הוא הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית בבית-העלמין בפתח-תקוה. השאיר אחריו אב, אם ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.
פלוגה ד | חנוך מחבר | מסבירן |
חנוך מחבר
חנוך, בן טובה ומרדכי, נולד ביום כ"ה באב תשט"ו (13.8.1955) בירושלים. הוא למד חמש שנים בבית-הספר היסודי "מוריה" וסיים את חוק לימודיו היסודיים בבית-הספר היסודי "סוקולוב" בבירה. אחרי כן העדיף ללכת לבית-הספר המקצועי "אורט" על שם קנדי בירושלים, ושם השתלם במגמה של מסגרות מכנית. חנוך היה בנם היחיד של בני הזוג מחבר. למן ימי ילדותו היה מוקף שתי אחיות אוהבות, אלה ויעל. אחריו נולדו אחיותיו אסנת וסימה. כבר בגיל חמש ניכרו בו נטיות של עצמאות. סיפרה אחותו, אלה: "ילד ככל הילדים היה חנוך, אהב את החיים ואת הטבע שנגלה לעיניו. תכונת יסוד באופיו הייתה השובבות. כשהיה רך לימים התעניין בחיי הנמלים. בעקשות ביקש לדעת כיצד הן נושמות. הוא כיסה אותן בחול וכשהצליחו לצאת – בהה בהן כתמה על דבר נס". כבן יחיד העתירו עליו כל בני משפחתו חיבה ותפנוקים. בבית-הספר היה תלמיד שקדן, אך העדיף את הלימוד העצמי במסגרת גמישה. שעות ארוכות היה שקוע בקריאת ספרי היסטוריה. פעם מצא אותו דודו כשהוא מעיין בספרות צבאית. הוא היה אז נער בן עשר, וכשנשאל מה לו ולספרות צבאית, השיב: "אני חלק ממדינת ישראל, ועלי לדעת ולהבין, כדי שלא יהיו לי קשיים כשאתגייס לצה"ל". בשעות הפנאי נהג לצייר ולסייע לאביו בעבודות שונות. תמיד היה בן מסור וממושמע ומאחר שמשפחתו הייתה שומרת מסורת, הקפיד בקיום המצוות ומעולם לא סירב להצטרף למניין בבית הכנסת שבשכונת מגוריו. חנוך היה אהוב על צעירים ועל מבוגרים. הוא ניחן בחוש הומור מצוין, אהב שירה בצוותא ושימח את לב ידידיו. בכל מקום שהיה בו, לא נעדרה חדוות חיים אמיתית. יחד עם זאת השכיל לדעת מתוך בגרות, כי יש גם שעות אחרות, שעות מבחן. הוא ידע שעקשנות קיצונית איננה מידה טובה והבין שלעתים אכן יפה שתיקה לחכמים. חובב ספורט היה והצטיין במשחק הכדורגל. הוא היה חבר בקבוצת הכדורגל "בית"ר", של נערי ירושלים. לאחר שנטש את ספסל הלימודים לא התהלך בטל ומצא לו עבודה באוניברסיטה העברית. הוא היה עלם גבה-קומה ויפה-תואר, ועיניו הגדולות הביעו חכמת חיים ואצילות נפש. חלומות רבים היו לו. הוא אהב את הארץ ורצה לעשות למענה, כמו שעשה אביו לפניו.
חנוך גויס לצה"ל בראשית מאי 1973 ולאחר הטירונות עבר אימוני רובאי ביחידת חיל רגלים מוצנח. רק חמישה חודשים שירת ביחידתו, אך בזמן הקצר הזה התחבב על מפקדיו ועל חבריו לנשק. בשעות קשות של מסע לילי, בעצם שגרת האימונים, רומם את רוח חבריו בצחוק לבבי ובסיפורי מעשיות. סיפרו עליו חבריו: "שפתיו אמרו שירה תמיד, וכשהסבו את תשומת לבו לתרומה הנפלאה שלו לחיי הצוות, השתתק. צנוע היה ונחבא אל הכלים". בשעות הפנאי בתום יום אימונים, מצא לו פינה שקטה ושקע בציור. וכשבא אל בית הוריו לחופשה קצרה, לא ישב באפס מעשה. חנוך, הילד המפונק, סייע להוריו בעצה ובמעשה ולא סירב לעזור גם לאחיותיו. הוא ביקש לתת לצה"ל את מלוא מרצו וחלם על השתלמויות בקורסים שונים, אולם מלחמת יום-הכיפורים שמה קץ לכל זאת. בעיצומה של תענית יום הכיפורים, הועמדה היחידה שלו במצב כוננות. שלושה ימים לחם חנוך בחירוף נפש במסגרת יחידתו, שנאבקה בבלימת התקפות המצרים בסיני. גם ברגעי הקרב הקשים המשיך חנוך לעודד את רעיו. בן י"ח היה, צעיר ורגיש, אך ידע כי דווקא ברגעי לחץ נבחנת גדולתו של אדם בוגר. ביום ט"ו בתשרי תשל"ד (10.10.1973) נפגע חנוך ונהרג בהפצצה אווירית על כוחותינו באבו רודס. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל. השאיר אחריו אב, אם וארבע אחיות, ולא זכה להכיר את אחיו, אוריאל, שנולד בספטמבר 1974. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.
פלוגה ד | יעקב דבש | מסבירן |
יעקב דבש
יעקב (יענקלה), בן אמיליה ואברהם, נולד ביום כ"ט בשבט תשי"ד (2.2.1954) בבאר-יעקב. הוא למד בבית-הספר היסודי של "אגודת ישראל" בבאר-יעקב ובבית-הספר היסודי על-שם ויצמן בחולון, ואחרי-כן המשיך ללמוד שם בבית-הספר התיכון "אורט". יעקב היה תלמיד מצטיין, חרוץ ושקדן, הקפיד על הכנת השיעורים, הרבה לקרוא, והיה אהוב על מוריו ועל חבריו. הוא נמנה עם חברי מועדון "לאזרוס" בחולון וברבות הימים הדריך שם את בני הנוער – במלאכת-יד ובספורט. הוא היה חובב ספורט מושבע ובעיקר אהב שחייה. יעקב היה חברותי, קל להתיידד ונוח לבריות. הוא היה טוב-לב, איש סוד נאמן, רחק מריב וממדון ושקד על השכנת שלום בין ידידיו. תמיד מוכן היה לעזור לזולת, אפילו היה הדבר כרוך באי-נוחות, ותמיד ידע להשתתף בצרתם של אנשים להטות אוזן לכל אדם ולסייע בעצה ובמעשה. מטבעו היה הגון, גלוי-לב ולבבי, כולו צניעות ופשטות, ענווה ויושר. כשראה צורך, מעולם לא היסס לומר דברי ביקורת אפילו היו הדברים קשים ומצערים. הוא היה בן נאמן ומסור להוריו ורחש להם כבוד ודאג לשלומם ולרווחתם.
יעקב גויס לצה"ל בתחילת מאי 1972 והתנדב לצנחנים. לאחר סיום הטירונות השתלם בקורס צניחה ובקורס מ"כים חי"ר. הוא היה חייל טוב, אחראי ומסור לתפקידו. מפקדו סיפר עליו: "יעקב היה ממושמע למופת, דמות נערצת על פקודיו ודאג להם מאוד. כל משימה שהוטלה עליו, ביצע במלואה ותמיד ידעתי שניתן לסמוך עליו בלב שקט ובוטח". הוא הרבה להשתתף בפעילות מבצעית והוענק לו על כך "אות השירות המבצעי". בתקופת שירותו בצבא השתדל שלא להדאיג את הוריו ובמכתבים שכתב הביתה לא התאונן על האימונים הקשים ועל חיי השדה הקשים, שמא יצער הדבר את בני משפחתו. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים נשלח עם אנשי יחידתו לחזית בסיני, והשתתף בקרבות בעיקר נגד חיל רגלים של המצרים. באחד המרדפים אחרי אנשי קומנדו מצרים שנחתו באבו-רודס, נפצע בפניו מרסיסי רימון, נחבש אך סירב להישלח לעורף לטיפול. בקרב שהתחולל ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973) ליד "החווה הסינית", נפגע יעקב בהתפוצצות פצצת מרגמה ונהרג במקום. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אב, אם, אח ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.
פלוגה ד | יצחק סוסיאן | מסבירן |
יצחק סוסיאן
יצחק (ג'קי), בן הלן ושמעון, נולד ביום ב' בניסן תשי"ד (5.4.1954), בעיר סתת שבמרוקו, ועלה עם משפחתו לארץ במאי 1956. במשך שנה ישבה המשפחה בקיבוץ חמדיה, ולאחר מכן עקרה למצפה רמון, שם למד יצחק בבית-הספר היסודי. יצחק, או ג'קי כפי שכונה בפי כל, היה נער תוסס ומלא חיים. אך-על-פי-כן הקדיש שעות ארוכות וסבלנות מרובה לציוריו וללימודי המוסיקה שלו. הוא ניגן באקורדיון, והמוסיקה הייתה אחת מאהבותיו הגדולות. ג'קי היה חבר בתנועת "השומר הצעיר" ובארגון "הפועל". בהיותו ספורטאי מעולה ונלהב, הקדיש את מיטב זמנו לאימונים. הוא השתתף בחוג לג'ודו, שיחק בכדור-יד והיה חבר בחוג לטיסנאות. בקפיצות לגובה ולרוחק השיג מקומות ראשונים, והשתתף לא פעם בצליחת הכינרת. כשהיה בן שתים-עשרה עברה משפחתו להתגורר באשדוד, שם למד בבית-הספר התיכון המקיף. כבר בימיו הראשונים בעיר, גילה את הים. הוא נהג להתרוצץ על החוף, לדוג דגים, לשחות הרבה ולערוך ריצות בחולות. מכיוון שהצטיין באימוני הגדנ"ע, נשלח לקורס מ"כים וסיים בהצטיינות. כמו-כן השתתף בחוג לריקודי עם.
יצחק גויס לצה"ל בראשית מאי 1973 והוצב לחיל הרגלים. אם כי זכה בהמלצות להמשיך את לימודיו הגבוהים בבית-הספר לחינוך גופני, החליט לשרת קודם לכן בצבא. הוא התנדב ליחידת צנחנים, אך את הכנפיים ואת הכומתה האדומה לא הספיק לענוד. סיפרו עליו חבריו ומפקדיו ליחידה: "בטירונות היה שקט וצייתני, והפגין כושר תפיסה גבוה וכושר גופני מעולה. אם כי סבל מרגל פצועה, יצא איתנו למסע של שמונים קילומטרים ועבר את מסלול המכשולים כמו כולם. אחר כך, בזמן המלחמה, ירדנו כולנו לאבו רודס והשתתפנו בכמה מרדפים. כאשר ג'קי לא יצא לאחד המרדפים,היה רב וכועס ומרגיש עצמו מקופח. כשהיה חוזר ממרדף היה זקוף, גאה וכולו אומר שמחה. לא מתאוות ההרג, חלילה, אלא בגלל ההרגשה: נלחמתי ויצאתי מנצח". במלחמת יום-הכיפורים היה עם יחידתו בחזית הדרום. ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973), התקבלה הפקודה לצאת לכיוון "החווה הסינית". הוחלט לשלוח חולית חילוץ, ומכל מחלקה נבחר חייל אחד. מספר מפקדו: "ג'קי ביקש ללכת, אם כי ידע על הקרבות המרים המתנהלים באזור. תוך כדי קרב נפגע מצרור מקלע מצרי ונפל". הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין באשדוד. השאיר אחריו הורים ושלושה אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.
פלוגה ד | משה אבי רז | מסבירן |
משה אבי רז
משה (אבי), בן נעמי ויגאל, נולד ביום י"ג בכסלו תשט"ו (8.12.1954) בקיבוץ עינת. הוא למד בבית-הספר היסודי "תבור" ובבית-הספר התיכון על-שם משה שרת בנצרת עילית, והשלים את לימודיו לבחינות הבגרות ב"מישלב" בחיפה. אהבתו לסוסים מילאה את כל שעות הפנאי שלו, שכן אהב לרכוב על סוסו ושקד ללמוד נעיצת רמחים אגב רכיבה. זריז היה מאוד, חרוץ וגופו גמיש. מטבעו היה שתקן, ביישן ונחבא אל הכלים, ובזכות ענוותו היה חביב על כל מכריו, שראו בו חבר נאמן, המוכן תמיד להאזין לדבריהם ולבעיותיהם. אשר לו, קשה היה לדובבו, שכן מיעט לדבר על עצמו ועל כל אשר הציק לו. תמיד ידע לעוץ עצה נבונה לכל אדם שפנה אליו ולא פעם נועצו בו גם מבוגרים ממנו בשנים. אחיו ראו בו עמית בעל סמכות ולא היו עוררין על דבריו. בקרב חבריו נודע בטוב-לבו, בנכונותו לעזור לזולת ובידו הרחבה. בכל דרכיו היה כן, הגון ורגיש מאוד למעשה עוולה, גלוי-לב, ישר מאוד ודובר אמת. תמיד הצטיין באופי חזק וידע לגבור על מכשולים, לעמוד בדיבורו ולמלא את הבטחותיו. הוא לא הלך בגדולות ואהב את הפשטות והיה שמח בחלקו.
משה גויס לצה"ל בתחילת מאי 1973 והתנדב לחיל הצנחנים. לדבריו, בחיל זה יוכל לתרום לצה"ל יותר מאשר בכל חיל אחר. ואמנם היה חייל מצטיין, אחראי ומסור לתפקידו. כל תפקיד שהוטל עליו קיבל באהבה וביצע בנכונות ובהבנה. חבריו אהבוהו כולם, שכן סייע להם ברגעים קשים במסעות המפרכים, ולא פעם נשא את ציודם של כושלים במסעות לבל יפגרו. על שהצטיין באימונים בתקופת הטירונות העניקו לו מפקדיו חופשות מיוחדות לאות הערכה. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים נשלחה יחידתו לחזית בסיני, והשתתפה בקרבות הבלימה נגד המצרים. ביום י"ד בתשרי תשל"ד (10.10.1973), נפלו משה ושבעה מחבריו באבו-רודס, בהתקפת מטוסי "מיג" של האויב. משה הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ עינת. השאיר אחריו אב, אם ושני אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.
פלוגה ד | עובדיה נחום | מסבירן |
עובדיה נחום
עובדיה, בן ורדה ויצחק, נולד ביום ד' בתמוז תשט"ו (24.6.1955) בירושלים ולמד בבית-הספר היסודי 'מאירי' בירושלים. עובדיה, בן למשפחה מעולי בבל, שעלתה לארץ עם גלי העלייה הגדולה משם, הצטיין מילדותו בכושר מנהיגות. בכל חברה ובכל כיתה היה הוא המנהיג, המוביל והמשפיע על חבריו. מטבעו היה חייכן ועליז, ותמיד ריכז סביבו חברים וידידים, שאהבו אותו ושמחו להיות במחיצתו. עובדיה היה עלם חסון ובעל כושר גופני מעולה. מגיל צעיר עסק באיגרוף והקדיש מרץ וזמן רב לספורט זה, ואמנם הגיע למעמד אלוף הנוער בירושלים באיגרוף בשנת 1972 וזכה בתואר ספורטאי מצטיין. כדי לסייע בפרנסת המשפחה, נאלץ עובדיה להפסיק את לימודיו אחרי בית-הספר היסודי והחל לעבוד. הוא היה אהוב מאוד על חבריו לעבודה והיה תמיד מוכן ומזומן לעזור לזולת. בקוצר רוח חיכה עובדיה לגיוסו לצבא ועזה הייתה שאיפתו לשרת בחיל קרבי.
עובדיה גויס לצה"ל בסוף אפריל 1973 והתנדב לחיל הצנחנים. מפקדיו וחבריו סיפרו כי היה בעל כושר סבילות רב, נהג לעודד את חבריו בעת האימונים המפרכים, והשרה על סביבתו עליצות, אופטימיות ומורל גבוה. עובדיה היה קשור מאוד למשפחתו. בחופשות ולפני חגים ומועדים נהג לבקר אצל כל קרוב משפחה וידיד, בלי לפסוח על איש, ולברכם לקראת החג. כמה פעמים חיבר חיבורים על נושאים שעניינו אותו ורתקו את דמיונו כגון: מהות החיים, האדם ומאווייו והציונות. אולם עובדיה לא זכה לענוד את כנפי הצניחה ואת הכומתה האדומה, שכה הרבה לחלום עליהן. בתום הטירונות הוצבה יחידתו באבו-רודס כאשר פרצה מלחמת יום-הכיפורים. עובדיה וחבריו הלוחמים הצעירים לחמו בחירוף-נפש נגד יחידות הקומנדו של המצרים, שנחתו ליד אבו-רודס במסוקים. עובדיה נפגע ונהרג בעת הפצצה ביום י"ד בתשרי תשל"ד (10.10.1973). הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בהר-הרצל בירושלים. השאיר אחריו הורים וארבעה אחים ואחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.
פלוגה ד | ניסים אוחיון | מסבירן |
ניסים אוחיון
ניסים (מקסים), בן רחל ודוד, נולד ביום כ"ה בניסן תשט"ו (17.4.1955) בקזבלנקה שבמרוקו, ועלה עם משפחתו ארצה בתחילת שנת תש"ך (אוקטובר 1959). הוא למד בבתי-הספר היסודיים "וייצמן" ו"הערבה" בחולון ולאחר-מכן סיים את לימודיו בבית-הספר "אורט" בחולון, במגמת המסגרות והיה למבלטן ולמסגר מיכני. מורהו מעיד עליו, שהיה תלמיד שקט שלא ביקש, כשאר חבריו, את ההתפארות החיצונית ואת ההתבלטות המלאכותית. חריצותו ודייקנותו בעבודה, תפיסתו הטכנית ויכולתו ליישם את התיאוריה במעשה, זיכתה אותו בהערכה עמוקה בקרב כל מוריו. הוא היה גבה קומה ועדין נפש. היה בו יושר פנימי, כנות כלפי חבריו וכנות כלפי עצמו, ויחסו לחיים היה יחס של כובד ראש. הוא היה בן מסור להוריו, מסייע לשכניו ואוהב את הבריות.
ניסים גויס לצה"ל בתחילת מאי 1973 והתנדב לחיל הצנחנים. הוריו ביקשו להניאו מכך, אך הוא דחה את בקשתם זו. "אם כך ינהגו כל ההורים – מי ילך?" אמר להם. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים היה ניסים במרחב שלמה, בדרום סיני, ושם לחמה יחידתו בחיילי הקומנדו המצריים, שנחתו שם וניסים פגע בכמה מהם. משם הועבר לאבו-רודס. ביום י"ד בתשרי תשל"ד (10.10.1973), נהרג בהפצצת מטוסי-האויב. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אב, אם, שלושה אחים ושלוש אחיות
פלוגה ד | ניר צוק | מסבירן |
ניר צוק
ניר, בן מלכה וחיים, נולד ביום ט"ז באלול תשט"ו (3.9.1955) בקיבוץ חמדיה. הוא סיים את לימודיו היסודיים בבית-הספר המשותף בנוה-איתן ואחר-כך המשיך וסיים שתי שנות לימוד בבית-הספר התיכון בנוה איתן. אחרי-כן עבר לבית-הספר המקצועי "נעורים", שם למד מכונאות ציוד-מכני-הנדסי. הוא לא הצטיין בלימודים והתייחס אליהם כאל חובה שעליו לעמוד בה, ולכן השתדל להשיג ציונים כפי המינימום שנדרש כדי לא להיכשל. הוא היה נער שובב והרבה במעשי קונדס, אולם יחד עם זאת הרבה לעזור לזולת ולתת מזמנו וממרצו למען הכלל. כל אימת שהתבקש לתת יד ולסייע למישהו או למשהו, מעולם לא סירב ועשה כמיטב יכולתו. לכן היה אהוב על חבריו, ובלי שהתכוון לכך הפך מעין מנהיג לכיתתו. לאחר שסיים שתי שנות לימוד בנוה-איתן, עבר לפנימייה ב"נעורים". הוא לא שבע רצון מהחיים ב"נעורים". הריחוק מהבית, מהמשפחה ומהחברים וכן תנאי החיים בפנימייה וההסתגלות לחיים אלה היו קשים עליו. יותר מכל אהב את השיעורים המעשיים בבית-הספר וכל הקשור בטרקטורים משך את לבו מאוד. בשיחות עם החברים הרבה לשבח את קיבוצו, לדבר בענייני מכונות וטרקטורים ולדון בעבודת הפלחה. הוא רצה בכל מאודו להשתלב בעבודה במשק בתום לימודיו. כשחזר למשק, עדיין נותרו לו כחמישה חודשים עד למועד גיוסו לצה"ל והוא התחיל לעבוד בגן הנוי. לאחר זמן-מה עבר לשלחין ואט אט התקדם בעבודה ברצינות ובהתמדה. בתקופה זו התבגר במהירות ודעת החברים עליו השתנתה. לפתע ראו שהוא מתמסר לעבודה, לא בוחל בעבודה קשה ומייגעת ונמנע מלצאת להבראה ולחופשות. כאשר חש שסומכים עליו, התמלא ביטחון עצמי והחל להוכיח את יכולתו. הוא היה הראשון שבא לעבודה, לא סירב לעשות כל מלאכה, קיבל כל מה שהוטל עליו בהבנה וברצון ותמיד הקדיש עניין ומחשבה לעבודתו. כך הפך להיות כאחד הבוגרים, והוכיח לכל כי כאשר יש דבר המעניין אותו ומספק אותו, הוא יכול לעשותו בכישרון וביעילות. כאשר רצה להשיג רשיון נהיגה בטרקטור ישב ו"דגר" על הלימודים התיאורטיים ועל לימוד התמרורים, כי רצה להצליח בבחינה הראשונה. כשקרב מועד גיוסו, נקרא להתייצב למבדקי טיס ועבר אותם.
ניר גויס לצה"ל בתחילת מאי 1973 ונשלח לקורס טיס בחיל האוויר. לאחר שעבר בהצלחה את תקופת הגיבוש הוחלט להעבירו לחיל אחר. הוא התנדב לצנחנים ונשלח לטירונות בחיל. אף שהיה הצעיר והצנום בין חבריו, עמד בכל האימונים המפרכים בכבוד ובלי טענות ומענות. במסע של שמונים קילומטרים הגיעו רוב חבריו עד קצה גבול יכולתם, מחמת פצעים ויבלות, והיו שנאנקו "לא יכול", ואילו ניר שתק וחייך ואפילו עזר לחבריו. מפקדו סיפר עליו שהיה בחור אינטליגנטי ובמסע חוליות הוביל חוליה ללא כל קשיים. כן אמר, שבזכות תכונותיו, תבונתו וכושר התמדתו היה מתאים בהחלט להיות מפקד בצנחנים. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים נשלחה פלוגתו של ניר לסיני להשתתף במרדפים אחרי חיילי קומנדו מצרים שהונחתו מהים. ביום ט"ו בתשרי תשל"ד (10.10.1973) לאחר שחזר ממרדף לאבו-רודס חדר מטוס אויב והפציץ את המחנה. ניר נפגע ונהרג במקום. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ חמדיה. השאיר אחריו הורים, שני אחים ואחות. לאחר נופלו הוענקה לו דרגת רב-טוראי.
פודקאסט לשמיעה ישירה על קרבות החווה הסינית
פרק ג
פרק ב
פרק א
גדוד 890 – החווה הסינית
בלילה שבין ה-15 ל-16 באוקטובר קיבל גדוד 890 משימה מורכבת בחוף המצרי של מפרץ סואץ. כל הלילה ישבו המפקדים להכין את פרטי המבצע ובבוקר הוחלפה המשימה ולגדוד ניתנה הוראה להגיע לטסה. הסיבה לשינוי במשימה הייתה שכוח שריון מצרי גדול חסם את הדרך אל ראש הגשר שהקימה האוגדה של שרון מעל אגם המר והייתה סכנה שכוחות ישראלים גדולים ינותקו לגמרי מכוחותינו. כוחות שריון וצנחני מילואים מאוגדת ברן ניסו להבקיע דרך לתעלה אך ספגו אבידות קשות והדרך נותרה חסומה.
על גדוד 890 הוטל לטהר את הציר הראשי בדרך לראש הגשר על מנת למנוע את הניתוק, לאחר טיסה ונסיעה בצפיפות באוטובוסים הגיע הגדוד לטסה שם אסף המח"ט את מפקדי הפלוגות והסביר להם בקיצור לפני מה הם עומדים
משם טסו הלוחמים במסוקים לנקודה קרובה לציר אותו היה עליהם לפתוח.מפקד הגדוד הספיק לקבל תדריך קצר ולא ממצה וכבר נדחק על ידי האוגדה להתחיל במשימה, לפני שנחת כל הגדוד, ללא קצין ארטילריה וללא מודיעין מספק על כוחות אוייב במתחם.
הפקודה הייתה לטהר את השטח מצפון לציר טרטור במרחק שתיים וחצי קילומטר, טווח טילי הסאגר, על מנת להבטיח את הטנקים שינועו בעקבות הגדוד. כבר בתחילת ההליכה נפתחה על הגדוד אש כוחותינו שטעו וחשבו אותו לקומנדו מצרי. לאחר צעקות, סימונים ונצנוצים נוצר תיאום וכוחותינו הפסיקו לירות
הגדוד נע על ציר עכביש על למפגש עם ציר טרטור שם החל להתפרס. כעבור זמן קצר הורה המח"ט, עוזי יאירי, לשנות את הפריסה ולסרוק את השטח מטרטור צפונה. הסריקה התבצעה באטיות בשל קשיי תיאום בין הפלוגות ובשל פצצות תאורה מצריות שהכריחו את הלוחמים להצמד לקרקע.
הראשונה להתקל בכוחות מצריים הייתה פלוגה ב'. מהאש החזקה נפגעו לוחמים רבים וביניהם יקי המ"פ שהמשיך לנסות לארגן את חייליו להסתערות. יותר מאוחר נפצע קשה ומת מפצעיו. המג"ד הורה לפלוגה ג' לאגף משמאל את המתחם אולם כבר בתחילת התנועה נורתה כנגדם אש חזקה. המ"מ, גוזלן, והמ"פ, מרגל, נפצעו. שאר חיילי הפלוגה רצו תחת אש תופת לחלץ את המפקדים שנפגעו.
כל אותו הזמן הנחיתו המצרים מטח ארטילרי על הגדוד ובמיוחד על ציר טרטור. כך קרה שתוך זמן קצר היו לגדוד שתי פלוגות עם נפגעים רבים, ביניהם גם לא מעט מפקדים ולא היה ניתן להמשיך בהסתערות או לחלץ פצועים. המג"ד שהיה בין שתי הפלוגות קרא לצוותי הנשק של פלוגה ד' והקים רתק גדודי על מנת לתת חיפוי לפינוי הנפגעים.
תוך כדי שהרתק שומר על חילופי אש כבדים עם המצרים הורה המג"ד לפלוגה ה' לנסות להמשיך את ההסתערות מהמקום בו הפסיקה פלוגה ב' באם ניתן, או לחילופין לחלץ את הפצועים במידה ולא ניתן להסתער.
כשהגיעו ראשוני פלוגה ה' לאזור של פלוגה ב' היה המצב לא ברור. אלי, מפקד פלוגה ה', נטל לידו מכשיר קשר ושמע כי לפניו פלוגה בה נהרג המ"פ יחד עם שני קצינים נוספים וסגנו של יקי, אייל, פצוע קשה.
במשך כל הלילה גררו את הפצועים תחת אש עד שלפנות בוקר אספו כשישים איש מאחורי תלולית עפר ששימשה מחסה מפוקפק וכונתה "גבעת הפצועים".
הפצועים הראשונים נפלו כמה עשרות מטרים מעמדות המצרים והיה הכרחי להשלים את החילוץ בחשיכה, לכן רצו הלוחמים תחת אש כשהם מתעלמים מפגזי הארטילריה הנוחתים סביבם ומסכנים את חייהם כל רגע. כשניסו המצרים לקום מעמדותיהם ולהסתער ירה בהם רזי, קצין שהצטרף לגדוד, מהמא"ג שבידיו. הפצועים פונו לתאג"ד ומשם בנגמשים פונו אלו שפציעתם הייתה קשה.
מאוחר יותר הורה הסמג"ד לתאג"ד, שחטף גם הוא אש יעילה, להתקפל ולחזור אל פלוגת הרפואה של החטיבה. כל אותו הזמן הייתה פלוגה ד' בטוחה יחסית בתוך התעלה עד שלקראת שחר החלו המצרים להפגיז גם אותה וגרמו לנפגעים רבים.
כשעלה השחר החלו להכנס למערכה טנקים מצריים והמג"ד ביקש מהאוגדה סיוע של שריון. אבל באוגדה היו עסוקים בזירוז גשר הדוברות אל התעלה ולא היו מודעים למצב הקשה בו נתון הגדוד. כשנודע המצב באוגדה נשלח כוח מגדוד 100 בפיקודו של אהוד ברק לחלץ את הצנחנים. אהוד דיבר בקשר עם איציק והסביר לו שיוכל לבא לעזרתו רק כשיעלה אור ראשון. עם שחר הודיעו הטנקים כי הם לא מזהים את מיקומם של הצנחנים ולא יודעים איך להתקדם. כשהגיע המג"ד למסקנה שאין ברירה החליט לפתוח רימון עשן ביודעו שהדבר ימשוך אש מצרית מדוייקת לכיוונו. אהוד זיהה את העשן והתקדם לשטח שבין הצנחנים למצרים והגיע עד לתעלות של המצרים. משם קרא למג"ד לבא עם הצנחנים שלו ולטהר את עמדות המצרים.
המג"ד הסביר לו שלצנחנים כמעט ולא נותרה תחמושת וגם מעט מידי אנשים בריאים וגם הם עסוקים בפינוי הנפגעים. בינתיים החלו הטנקים להפגע מטילי סאגר והיה צורך לפנות גם את השריונרים שקפצו מהטנקים הבוערים. פגזי ארטילריה החלו נופלים גם בגבעת הפצועים שם גרמו לנפגעים נוספים. "זלדות" שהגיעו למקום סייעו בפינוי הפצועים עד שנסוגו הטנקים. המג"ד קיבל פקודה לפנות את כל הגדוד לאחור אל התעלה בה הייתה פלוגה ד' עם החפ"ק החטיבתי.
במהלך הפינוי נפגעו לוחמים נוספים מאש המצרים וגם התעלה עצמה הופגזה מה שהכריח את הלוחמים לחפור שוחות בידיהם ולהסתתר מפני הפגזים. בצהריים, כשקיבלו אישור להתפנות מהשטח, נודע כי מספר אנשים ובראשם חזי נשארו קרוב לעמדות המצרים עם פצוע קל ביניהם ללא יכולת לחלץ לאחור תחת האש המצרית. לקראת ערב יצאו אחרוני הכוחות מהשטח על ידי טנקים ונגמשים
הגדוד היה במצב קשה מאוד. כארבעים לוחמים נהרגו ומעל מאה נפצעו כולל מפקדים רבים. הפלוגות היו מפוזרות בנקודות רבות לאיסוף פצועים. גם מי שנשאר שלם בגופו לקח עימו משקעים נפשיים כבדים מהקרב שנמשך כשתיים-עשרה שעות וגבה נפגעים כה רבים. לכך יש להוסיף את העובדה שהלוחמים יצאו בהרגשה שהמשימה לא בוצעה ורק מאוחר יותר סיפרו להם אנשי השריון על חשיבות הקרב בו נטלו הצנחנים חלק. הייתה זו משימה קשה לאסוף את הלוחמים העייפים אך בלית ברירה נאסף הגדוד מחדש, הכוחות חולקו ואורגנו ועם חשיכה כבר קיבלו משימה חדשה. הגדוד עבר את התעלה לאפריקה שם סייע לצנחנים המילואים ושם גם סיים את המלחמה.
לסיכום
קרב החווה הסינית עורר מחלוקות קשות לאחר המלחמה. רבים טענו שלוחמים רבים איבדו את חייהם למרות שלא היהי צורך בכך. אחד הגורמים העיקריים לכך היה המודיעין המעורפל שקיבל מפקד הגדוד בדרך אל החווה. יותר מאוחר נודע כי המצרים החזיקו בחווה כח גדול בהרבה ממה שהאמינו במודיעין הישראלי. יש אומרים שמאז ומעולם לא לחמו כוחות רבים כל-כך עם עוצמת אש כמו האש שניתכה בקרב על החווה הסינית. למרות כל זאת, היו הם הצנחנים של גדוד 890 אלו שהחזיקו את הדרך אל ראש הגשר כל אותן שעות ומנעו את ניתוק הכח ששהה במצריים.