פלוגה ג
מקבץ סיפורי הנופלים בפלוגה ג בקרבות החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים 1973
לשליחת מידע תמונות וקבצים להוספה לעמוד
פלוגה ג | אהרן מרגל | מסבירן |
אהרן מרגל
אהרן מרגל
אהרן, בן חנה ודוד, מניצולי השואה, נולד ביום י"א בתמוז תש"י (26.6.1950) בחיפה. הוא למד בבית-הספר היסודי "תל חי" בשכונת נוה-שאנן, המשיך בלימודים על-יסודיים בבית-הספר התיכון-עירוני ג' על-שם זלמן ארן, וסיים את לימודיו בכיתה י"ב במגמה הריאלית של ה"טכניכון" בחיפה. בקיץ תשכ"ח עמד בהצלחה בבחינות הבגרות. "חייכן, טוב לב, טוב מראה, נעים הליכות ונכון לעזור לכל", כך זוכרים ידידים את אהר'לה. בבית-הספר היסודי התחבב עד מהרה על מורים ועל תלמידים, וברבות השנים, בהיותו תלמיד הכיתות הגבוהות, היה חביבן של הנערות. תלמיד שקדן היה אהרן. אחד ממחנכיו העיד, שחרף היותו מכונס בתוך עצמו, ביישן ונבוך במקצת, עמד במרכזו של כל אירוע חברתי. אהר'לה היה חבר בוועד הכיתה, נשא על שכמו ארגזי מזון בעת מסע כיתתי, יזם וארגן חגיגות ומסיבות. "הוא היה בין אלה, שאי אפשר לכעוס עליהם", סיפר המחנך והדגיש את אצילות נפשו של אהר'לה. בנערותו הצטרף לתנועת הנוער "מחנות העולים" בנווה שאנן, השתתף במחנות ובטיולים רבים, שנערכו במסגרת התנועה ונטל חלק בפעולות ספורט שונות. אהרן אהב מאוד לטייל במרחבי הארץ, נמשך אל נופי הרים ומדבריות ורצה להכיר כל שביל, כל צמח וכל בעל-חיים בארצו. בן מסור היה אהרן. הוא סייע להוריו בעצה ובמעשה וטיפל באהבה רבה בשתי האחיות הצעירות, שרית ואיריס. ערב גיוסו לצה"ל היה עלם חסון, בעל עיניים חומות, גדולות ונבונות, בחור רציני בגישתו לחיים.
אהרן גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1968 והתנדב לחיל הצנחנים. לאחר הטירונות השתלם בקורס צניחה ובסיומו הוסמך לענוד "כנפי צנחן". בהצטיינות סיים השתלמות בקורס מ"כים, ובתום הכשרתו במסגרת קורס קציני חיל רגלים, הועלה לדרגת סגן-משנה. אהרן שירת בפלוגת צנחנים, ומונה לאחר זמן כקצין-המבצעים שלה. פקודיו קראו לו "אבא מרגל", כי הוא דרש הרבה, אך ידע להעניק לכל אחד מהם תשומת לב מרבית והיה נכון תמיד להושיט עזרה וסעד. פקודיו מספרים, כי יום אחד גייס את חיילי הפלוגה כדי לאסוף את היבול בחלקת-השדה של אחד החיילים, בן מושב, שאביו נפל למשכב. היה חשש שהיבול יושחת וייפגע מקור פרנסתה של המשפחה. "אהר'לה הוא שיזם וארגן את האסיף לפני רדת הגשמים", סיפרו חבריו. "אבא מרגל" היה נערץ ואהוב על חיילים ועל מפקדים. סיפר אחד החיילים: "כשעמדנו בערב שבת בשלשות, ישרים ומיושרים, עבר מרגל בין השורות, בדק כוננות ודרך אגב תיקן צווארון מקומט של חייל. בנופש שלנו בעכו, רצה שננוח ונבלה כמה שיותר… היום כאילו חסר לפלוגה חלק מן הלב שלה". אהר'לה עשה חיל בצה"ל ובתום שירות החובה שלו, המשיך לשרת בצבא. הוא השתלם בקורס פקחי אוויר, והועלה לדרגת סרן בקיץ 1973. לקראת יום העצמאות תשל"ג ראיין הסופר אהרן מגד את אהרן לגליון החגיגי של "במחנה". "הוא עשה עלי רושם גדול", אמר הסופר. "עמד לפני בחור ישר, גא וצנוע כאחד, מעמיק לחשוב, אמיץ – כעין מופת של הצעיר הישראלי היפה. נחרטה עמוק בזכרוני פגישתנו בשדה, בחול המועד פסח, כאשר חזר מן הבית והביע בכנות כה רבה את מחשבותיו על העניינים שבהם אנו חיים, וגילה קשר כה עמוק להוריו ולמורשת היהודית שלהם". כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים נשלח אהר'לה בראש פלוגת צנחנים לחזית בסיני. במסדר היציאה לקרב, שאל: "מי חושב, שאינו יכול לצאת?" איש לא הרים ידו. ביראה ובהערצה הביטו בו. אהרן נלחם בראש פלוגתו בחירוף-נפש. ברגעים הקשים כשכותרה פלוגתו על ידי כוחות אויב אדירים, ביקש שכל מי שיוותר בחיים, ימסור להוריו, כי צריך להמשיך ולחיות. "צורת מותו הייתה אופיינית לו. תמיד היה מוכן לרוץ ולחלץ חבר", סיפר ידידו הטוב, משה שניר. בשעת קרב על "החווה הסינית", ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973) הבחין אהר'לה בידיד שנפגע, אץ לחלצו ונהרג מפגיעת רסיס בראשו בשעה שעזר לפצוע. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בחיפה. השאיר אחריו אב, אם ושתי אחיות.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון דאז, רב-אלוף משה דיין: "אהרן ז"ל שירת כקצין קבע בחיל הרגלים. הוא היה בוגר קורס חיל רגלים וקורס פקחי אויר. אהרן הוגדר כיעיל, מסור ואהוב על הכל".
הוריו של אהרן נטעו ביערות הכרמל חורשה ובה אלף עצים, על שם בנם; ארון לזכר אהרן מרגל ז"ל וחיים שחר ז"ל נתרם לספרייה המקצועית של "בית שבתאי לוי", מעון לילדי מגויסים בחיפה.
בעקבות תחקיר שבוצע במהלך 2017 עודכן כי הועלה לדרגת רב סרן.
פלוגה ג | ראובן גלקין | מסבירן |
ראובן גלקין
ראובן גלקין
ראובן, בן דבורה וזאב, נולד ביום ד' בסיון תשי"ד (5.6.1954) במושב עמיקם. הוא התחנך במושב, ומשהתבגר ראה את עתידו כחקלאי ולפיכך כוונו לימודיו והכשרתו לקראת יעוד זה. את חוק לימודיו היסודיים סיים בבית-הספר "אלונה" שבמושב, ואחרי-כן למד שתי שנים בתנאי פנימייה בבית-הספר החקלאי "מקוה ישראל". בגלל רצונו להיות סמוך לבית, כדי לעזור במשק להוריו, עזב את הפנימייה והשלים את חוק לימודיו התיכוניים בבית-הספר "עירון" בחדרה. ראובן היה עלם תמיר, בהיר עינים ושיער וחביב על כל מיודעיו. ככל הנערים בני גילו היה חבר בגדנ"ע. נוסף על זאת היה פעיל בתחומים שונים בקרב חברתו. הוא היה נבון, מלא מרץ ותכליתי. ביצע ביעילות את כל אשר הוטל עליו והיה אח חביב ובן אוהב להוריו. את התקופה שבין סיום הלימודים לבין גיוסו לצה"ל, עשה ראובן בעבודה במשק ובפעילות חברתית במושב.
ראובן גויס לצה"ל במחצית פברואר 1973 והתנדב לחיל הצנחנים. אחרי שסיים בהצלחה את האימון הבסיסי ואת קורס הצניחה הוצב כלוחם בסיירת-צנחנים. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים, נשלחה יחידתו לסיני והשתתפה בקרבות הבלימה נגד המצרים. ראובן היה מן הטובים והמצטיינים בין הלוחמים ביחידתו. פעמים מספר לא שעה לפקודה לתפוס מחסה ונלחם באומץ, חשוף אל מול האויב. הוא השתתף בקרבות האימים ולחם במשך שנים-עשר יום עקובים מדם. ביום כ"ב בתשרי תשל"ד (18.10.1973), נפגע ראובן בהפגזה כבדה על אזור הגשרים. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בבנימינה. השאיר הורים, אחות ושני אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.
על גבורתו בשדה הקרב הוענק לראובן ציון לשבח מטעם אלוף הפיקוד, שבו נאמר: "הנני לציין לשבח את רב-טוראי גלקין ראובן ז"ל, על גילוי אומץ-לב, קור-רוח ודבקות במשימה. להלן תיאור המעשה: – במלחמת יום הכיפורים לחם רב"ט ראובן גלקין ז"ל עם כוחות הצנחנים בקרבות על "החווה הסינית". ביום 17 באוקטובר 1973 נתקו כוחותינו את המגע עם האויב. רב"ט ראובן גלקין ז"ל נשאר לחפות על ניתוק המגע. הוא שיתק במקלעו את מקורות האש של האויב כשהוא חשוף בשטח, למרות שניתנה לו פקודה לתפוס מחסה. רב"ט ראובן גלקין ז"ל הבין כי אם יתפוס מחסה, לא יוכל להפעיל ביעילות את המקלע נגד האויב והוא נשאר חשוף במקומו והמשיך בלחימתו העיקשת. ביום 18 באוקטובר 1973, בהפגזה באזור הגשרים נפגע רב"ט ראובן גלקין ז"ל ונפל. במעשיו אלה גילה רב"ט ראובן גלקין ז"ל אומץ לב, קור רוח ודבקות במשימה. חתום – יונה אפרת, אלוף הפיקוד, יוני 1976".
פלוגה ג | מרדכי יוסף | מסבירן |
מרדכי יוסף
מרדכי, בן ויקטוריה ושבתאי, נולד ביום ד' בכסלו תשט"ו (29.11.1954) בקהיר שבמצרים, ועלה ארצה עם בני משפחתו בראשית אוקטובר 1957. מרדכי למד בבית-הספר היסודי "צאלים" בבאר-שבע, ואחר-כך המשיך את לימודיו במגמה של מסגרות בבית-הספר התיכון-מקצועי "עמל" שבעיר. הוריו ומכריו כינוהו בשם "מוקי", ואילו ידידיו בבית-הספר ובצבא קראו לו בחיבה "אנתוני". ילד עירני היה מוקי עוד בילדותו, ובמלאות לו שנה, התרוצץ בחדרי הדירה וביקש להכיר ולדעת את כל הנגלה והנסתר. בבית-הספר "צאלים" היה מוקי תלמיד חרוץ וניכר בנכונותו לסייע לחבריו. "הלב עדיין מסרב להאמין כי איננו", אמרה אחת ממורותיו, והוסיפה: "אני זוכרת את צחוקו הקולני, חיוכו המתמיד ושמחת הנעורים, שהיו חלק בלתי נפרד מאישיותו". מרדכי זכור למוריו ולמחנכיו כילד מסור ונאמן, נעים הליכות ושקדן במעשיו. מגיל צעיר ניכר אצלו חוש-צדק מפותח, שהתבטא בנטייה לתמוך בחבר חלש ולשאת באחריות גם מעבר לנדרש. בשעות הפנאי נהג מוקי לבקר אצל אביו במקום עבודתו, ב"תנובה", עזר לעובדים ושיעשע אותם, כאילו הכירם משכבר הימים. קשה היה שלא לחבבו, תמיד צחק והיה עליז, והשרה סביבו אווירה טובה ונעימה. מצוות כיבוד אב ואם הייתה יקרה למרדכי, והוא הקפיד למלאה וסייע להוריו בעצה ובמעש. כשסיים את לימודיו בבית-הספר המקצועי "עמל", החל לעבוד בחברת "קוד" לתכנון הנדסי ולביצוע בבאר שבע. שנה תמימה עבד מוקי בחברה והיה אהוד על ציבור עובדיה. מוקי החסון, בעל השיער המתולתל, היה משוש לב כל רואיו וגאוות הוריו, אחיו ואחיותיו. מרדכי גויס לצה"ל בראשית פברואר 1973 והתנדב לחיל הצנחנים. לאחר הטירונות השתלם בקורס צניחה והוסמך לענוד כנפי צנחן. אחד מחבריו לטירונות מספר, שבשעת היכרותם התרשם מחיוכו הרחב והחם של אנטוניו, חיוך שלא מש מפניו בכל מצב ובכל עת. "הוא אהב את החיים ולא הסתיר זאת מאיש", ציין אותו ידיד, שסיפר כיצד היה אנטוניו משתעשע ב"סחיבת" ממתקים ופירות מן המטבח המרכזי, לשמחת לב חבריו. חוש ההומור של מוקי הוא שהצילו ממצבים מביכים. בתום לב ובחיוך חביב הסביר את תעלוליו למפקדים, וזכה בחיבתם. מרדכי היה חייל מעולה ומסור. הוא הספיק לצנוח 13 פעמים, וסיפר בגאווה ובהתלהבות על כל צניחה וצניחה. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים נשלחה יחידתו, יחידת חיל רגלים, לחזית הדרום. מרדכי השתתף בקרבות הבלימה ולחם באומץ לב ובמסירות מופתית. הוא השתתף בקרבות המרים על "החווה הסינית" ונהרג ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973) – שמונה חודשים לאחר גיוסו – במהלך אחד הנסיונות לכובשה. הוא הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית של בית-העלמין האזרחי בבאר-שבע. השאיר אחריו אב, אם, אח וארבע אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.
פלוגה ג | שחר חיים | מסבירן |
שחר חיים
חיים (חיימק'ה), בנם יחידם של פרל ויצחק, נולד ביום כ' באדר תשי"ג (7.3.1953) בחיפה. הוא למד שם בבית-הספר "הריאלי", במגמה הביולוגית. חיים היה תלמיד חרוץ ושקדן, הקפיד מאוד על הכנת השיעורים והיה אהוב מאוד על מוריו ועל חבריו. הוא היה חבר בתנועת "הצופים", וברבות הימים הדריך בשבט "משוטטי בכרמל". מנעוריו היה חובב ספורט, הצטיין באתלטיקה קלה ושיחק בטניס בשעות הפנאי. הוא למד לנגן בפסתנר, אהב להאזין למוסיקה ורכש לאוספו תקליטים רבים, בכל תחומי היצירה המוסיקלית. תחביבו הגדול היה הריקוד, והוא נמנה עם חברי להקת המחול העירונית של חיפה ואף יצא לסיור הופעות במזרח הרחוק. לאחר שסיים את לימודיו בכיתה י"א נשלח לארצות-הברית מטעם הסוכנות היהודית בשיתוף "בית רוטשילד" בחיפה, שם שימש כמדריך וקשר קשרים הדוקים עם כמה משפחות יהודיות, קשרים שלא נותקו גם לאחר ששב ארצה. חיים היה בעל חוש הומור ואהב להתלוצץ ולהתבדח. אופטימי היה, איש נעים-שיחה, דובר אמת ועומד בדיבורו. תמיד היה פעלתן, נבון ובוחן כל עניין במחשבה שקולה. מטבעו היה סקרן וביקורתי, וידע לדבוק בעקשנות במטרותיו, ואכן הצליח בכל אשר עשה. הוא היה בן נאמן להוריו, רחש להם כבוד, התחשב בדעתם ודאג לשלומם ולרווחתם.
חיים גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1971. כיוון שהיה בן יחיד ביקשו הוריו להניאו מלשרת ביחידה קרבית, אך רצונו ועקשנותו גברו והוא התנדב לחיל הצנחנים. לאחר הטירונות השתלם בקורס צניחה ובקורס מ"כים חי"ר והיה בו חניך מצטיין. ביחידתו נחשב חייל טוב, ידיד נאמן ומסור לחבריו המפקדים ולפקודיו. מפקדיו רצו לשלוח אותו להשתלם בקורס קצינים, אך הוא סירב, כיוון שלא רצה להתחייב לשרת בצבא קבע, גם משום שרצה ללמוד רפואה, וגם משום הבטיח זאת להוריו. מפקדו אמר עליו: "היה לו היגיון ישר. הוא היה נבון וידע לבצע הוראות בשלמות. הוא לא היה ותרן ומקל, קפדן היה מאין כמוהו. בכל שקשור היה באמונים לא ויתר גם על הפרט הקטן ביותר". כאשר פרצה מלחמת יום-הכיפורים נשלח לחזית בסיני. ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973) נפל חיים בקרב הכבד שהתנהל ב"חווה הסינית". הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחיפה. השאיר אחריו אב ואם. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.
הוריו נטעו לזכרו חורשה ביערות הקרן הקיימת על הר הכרמל, והקימו קרן לזכרו, שפירותיה קודש למענקי לימודים למעוטי יכולת ולהענקת פרס מדי שנה, לתלמיד מצטיין בלימודי הביולוגיה; בבית-הספר הריאלי, שם למד חיים ז"ל, נקרא על שמו אולם הרצאות ללימודי הביולוגיה ובו ארון לתצוגה ביולוגית; לבית הכנסת "צפת" בחיפה נתרם לוח זיכרון משיש וספרי תפלה לזכרו; ארון לספרייה וספרים מקצועיים נתרמו גם למעון-ילדים על-שם שבתאי לוי בחיפה.
פלוגה ג | משה ישראל דורנשטראוך | מסבירן |
משה ישראל דורנשטראוך
משה, בן פרידה ואברהם, נולד ביום ג' בחשון תשט"ו (30.10.1954) ברמלה. הוא למד בבית-הספר היסודי "מענית", שם הצטיין כתלמיד חרוץ ונבון, שאהב את הלימודים והיה חביב על מוריו ועל חבריו. בתום הלימודים בבית-הספר היסודי החליט לצאת לעבוד והשתלם במקצוע ליטוש יהלומים. משה היה חבר בתנועת הנוער העובד והלומד ורכש לו שם חברים רבים. מטבעו היה אופטימי ועליז ומוכן תמיד לעזור לזולת. הוא היה בן מסור מאוד להוריו ודואג למשפחתו. בחברת ידידיו היה פעיל מאוד ונודע כיוזם, כמארגן וכמבצע של פעולות חברתיות שונות. גם במפעל היהלומים שם עבד, נודע משה כמופת לחריצות, למסירות ולאחריות בעבודה. חבריו מציינים שהיה שופע שמחת חיים וזו הדביקה את כל הסובבים אותו.
משה גויס לצה"ל במחצית פברואר 1973 והתנדב לחיל הצנחנים. לאחר סיום הטירונות נשלח לאחת מיחידות הצנחנים באזור המרכז. הוא היה חייל מעולה ומפקדו בצבא שיבח אותו לפני חיילי היחידה על חריצותו, על מסירותו ועל אחריותו במילוי תפקידיו. לא היה מאושר ממנו שעה שהודיעו לו כי התקבל לחיל הצנחנים. להוריו ולחבריו נהג לספר על מסעות ואימונים, אך מעולם לא התלונן על קשיים. הוא שמר על קשר מכתבים עם הוריו ונהג לבלות בחברתם את כל החופשות שקיבל מן הצבא. במלחמת יום הכיפורים השתתף עם אנשי יחידתו בקרבות הבלימה והפריצה הקשים נגד המצרים באזור סיני. ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973), בקרב שהתחולל באזור "החווה הסינית", נפגע משה בהפגזה ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.
פלוגה ג |שלום כהן | מסבירן |
שלום כהן
שלום (שלומי), בן שרה ויוסף, נולד ביום י"ז בתשרי תשט"ו (14.10.1954) באשקלון. הוא למד בבית-הספר היסודי על-שם יצחק בן-צבי בשכונת שמשון שבאשקלון, והמשיך בלימודים על-יסודיים במוסד החינוכי של כפר סילבר. ארבע שנים למד במגמה הומאנית חקלאית ובקיץ תשל"ב עמד בהצלחה בבחינות בגרות-חיצוניות. ילד עירני, בעל עיניים כחולות ושובבות היה שלום. כבר בגן הילדים היה מלא סקרנות לגבי כל דבר סביבו. הרצון להכיר ולהוסיף דעת התעצם בימי לימודיו בבית-הספר. הוא היה תלמיד מסור וחרוץ. כושר הריכוז שלו הפליא אף את מוריו, וחבריו הרבו לשבח את ידענותו. כשנתנה לו תעודה מצוינת, בתום ח' כיתות בית-הספר היסודי, כבר היה נחוש בדעתו להמשיך את לימודיו במוסד החינוכי בכפר סילבר. ואכן עד מהרה נקשר אל בעלי החיים ואל נופי הכפר. הוא אהב מאוד את העבודה ברפת ובלול, חיכה בקוצר רוח לשיעורי הטבע, שעסקו באורחות חייהם של בעלי חיים שונים, והתנדב בשמחה לעבודות הקטיף בפרדסים. מוריו של שלום העריכו את נכונותו ללמוד ולהרחיב את אופקיו, וחבריו הוקירו את יחסו החם והלבבי אליהם. חבר נאמן היה שלום, ומעולם לא השיב פני ידיד ריקם. למן ילדותו היה חבר בתנועת "הנוער העובד והלומד", היה פעיל בתנועה כחניך ואחר-כך כמדריך. בבית-הספר התיכון נרתם במסירות רבה לפעולות הגדנ"ע, ושימש כמפקד כיתה. שלום היה חובב ספורט. עוד בהיותו תלמיד בית-הספר היסודי אהב את שיעורי ההתעמלות. הוא הצטיין בפעילות ספורטיבית, ביצע להפליא תרגילי התעמלות שונים ועשה חיל במשחקי הכדורגל. כשבגר, שיחק בכדורגל ב"מכבי" אשקלון, היה לראש קבוצת הכדורגל של המועדון ונמנה עם שחקני נבחרת הנוער של ישראל. אך לא רק אל ענף הספורט נמשך לבו. הוא הצטיין בידיעה רבה בספרות, והרבה לקרוא ספרות יפה, ספרי מדע והיסטוריה. שלום סייע להוריו בעצה ובמעשה, ובחופשות הקיץ עבד במקומות שונים, כדי להקל את נטל הפרנסה של המשפחה. שלום, שהיה הבן השני במשפחה, טיפל באהבה רבה באחיו ובאחיותיו הקטנים. הוא ביקש להקנות להם דעת, לסייע להם בראשית דרכם בחיים, וללמדם דרך-ארץ ומנהגים טובים. ערב גיוסו לצה"ל היה נער חסון ונאה, עלם רציני נבון ומפוכח, שהיה מקור גאווה להוריו.
שלום גויס לצה"ל במחצית פברואר 1973, והתנדב לחיל הצנחנים. לאחר הטירונות הוצב ביחידת חיל רגלים והשתלם בקורס צניחה, אשר בסיומו הוסמך לענוד כנפי צנחן. הוא היה חייל מעולה ומסור. חבריו ליחידה, שנתנו לו את הכינוי "ג'אנגו", מספרים על דמותו בחיבה רבה. ג'אנגו הפליא אותם בידע שלו בתחומי החקלאות והמדע. שפת דיבורו הייתה יחידה במינה ואישית מאוד. הוא תיבל את העברית שבפיו בביטויים מן האנגלית ומן העיראקית. "כולנו אהבנו והערצנו את בעל הזקן ועיני התכלת. אחרי אימונים מפרכים, כשכל החבר'ה היו עייפים ורצוצים, היה שלום מרתק את כולם בבדיחות ובסיפורים על חייו האזרחיים. חייו היו מלאי עניין והרפתקות. כל מי שהאזין לסיפוריו – נדמה היה לו שהדברים קרו לו עצמו…" דמותו של שלום הייתה דוגמא ומופת לחבריו ביחידה. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים, נשלח שלום לחזית הדרום ולחם שם כרובאי בקרבות הבלימה. לפי עדויות חבריו ללחימה, פינה נפגעים במסירות רבה. הוא לא נרתע מאש האויב, גם מרגמותיו לא הפחידו אותו. בשלווה מופתית עשה את המוטל עליו. הוא הקפיד על משלוח מכתבים להוריו, שכן ביקש להרגיע אותם, ודאג לשלום אחיו ואחיותיו שנותרו בעורף. "אני מרגיש מצוין ומקווה לבוא הביתה בקרוב", כתב במכתבו האחרון, וסיים בדרישת שלום חמה לכלבה האהובה עליו, ג'יני. ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973) נפל שלום מאש המצרים במהלך הקרבות על "החווה הסינית". הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל בירושלים. השאיר אחריו אב, אם, שני אחים וארבע אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.
פלוגה ג | חיים אשכנזי | מסבירן |
חיים אשכנזי
חיים, בן זיזי ואלברט, נולד ביום כ"ב באייר תשי"ג (7.5.1953) במושב כפר-הנגיד. הוא למד בבית-הספר היסודי "גן-רווה" במושב בית-חנן ואחרי כן סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון-מקצועי "אורט" ברחובות. חיימו היה חבר בתנועת הנוער העובד והלומד והשתתף בחוגים שונים, שהתקיימו במסגרת התנועה. הוא היה חובב ספורט, שיחק בקבוצת כדור-יד והיה חבר בלהקת ריקודי-עם. את מרבית שעות הפנאי שלו הקדיש חיימו לארגון פעולות תרבות וספורט בכפר הנגיד. שם סייע להקמת להקת ריקודי-עם וארגן לבני הנוער טיולים ברחבי-הארץ. חיימו, שהיה בעל מזג נעים ונוח, היה אהוד על כל תושבי כפרו. חבריו מספרים כי היה צנוע, עניו, וסבלני ומעולם לא נרתע מפני עבודה קשה.
חיים גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1971 והתנדב לחיל הצנחנים. לאחר סיום הטירונות השתלם בקורס מ"כים ואחרי-כן נשלח לקורס קציני מנהלה. בתום הקורס סירב לשרת כקצין-שלישות וביקש לחזור ליחידתו בתפקיד מ"כ. חיימו היה בן מסור להוריו, השתדל לא להדאיגם ושמר על קשר מכתבים הדוק אתם. במכתביו נהג לחזור ולספר כי הוא נהנה מן החיים בצבא ולא התלונן על קשיים. גם את חופשותיו הקדיש לעזרה במשק ביתו ואף נהג לדון עם בני משפחתו ועם חבריו על שיטות ורעיונות שיש בהם כדי לקדם ולשפר את המשק. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים נשלחה יחידתו לאזור סיני והשתתפה בקרבות הבלימה נגד המצרים. ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973), באזור "החווה הסינית" נקלע חיימו להפגזה ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין ברחובות. השאיר אחריו הורים, אחות ושני אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סגן-משנה מיום 6.10.1973.
פודקאסט לשמיעה ישירה על קרבות החווה הסינית
פרק ג
פרק ב
פרק א
גדוד 890 – החווה הסינית
בלילה שבין ה-15 ל-16 באוקטובר קיבל גדוד 890 משימה מורכבת בחוף המצרי של מפרץ סואץ. כל הלילה ישבו המפקדים להכין את פרטי המבצע ובבוקר הוחלפה המשימה ולגדוד ניתנה הוראה להגיע לטסה. הסיבה לשינוי במשימה הייתה שכוח שריון מצרי גדול חסם את הדרך אל ראש הגשר שהקימה האוגדה של שרון מעל אגם המר והייתה סכנה שכוחות ישראלים גדולים ינותקו לגמרי מכוחותינו. כוחות שריון וצנחני מילואים מאוגדת ברן ניסו להבקיע דרך לתעלה אך ספגו אבידות קשות והדרך נותרה חסומה.
על גדוד 890 הוטל לטהר את הציר הראשי בדרך לראש הגשר על מנת למנוע את הניתוק, לאחר טיסה ונסיעה בצפיפות באוטובוסים הגיע הגדוד לטסה שם אסף המח"ט את מפקדי הפלוגות והסביר להם בקיצור לפני מה הם עומדים
משם טסו הלוחמים במסוקים לנקודה קרובה לציר אותו היה עליהם לפתוח.מפקד הגדוד הספיק לקבל תדריך קצר ולא ממצה וכבר נדחק על ידי האוגדה להתחיל במשימה, לפני שנחת כל הגדוד, ללא קצין ארטילריה וללא מודיעין מספק על כוחות אוייב במתחם.
הפקודה הייתה לטהר את השטח מצפון לציר טרטור במרחק שתיים וחצי קילומטר, טווח טילי הסאגר, על מנת להבטיח את הטנקים שינועו בעקבות הגדוד. כבר בתחילת ההליכה נפתחה על הגדוד אש כוחותינו שטעו וחשבו אותו לקומנדו מצרי. לאחר צעקות, סימונים ונצנוצים נוצר תיאום וכוחותינו הפסיקו לירות
הגדוד נע על ציר עכביש על למפגש עם ציר טרטור שם החל להתפרס. כעבור זמן קצר הורה המח"ט, עוזי יאירי, לשנות את הפריסה ולסרוק את השטח מטרטור צפונה. הסריקה התבצעה באטיות בשל קשיי תיאום בין הפלוגות ובשל פצצות תאורה מצריות שהכריחו את הלוחמים להצמד לקרקע.
הראשונה להתקל בכוחות מצריים הייתה פלוגה ב'. מהאש החזקה נפגעו לוחמים רבים וביניהם יקי המ"פ שהמשיך לנסות לארגן את חייליו להסתערות. יותר מאוחר נפצע קשה ומת מפצעיו. המג"ד הורה לפלוגה ג' לאגף משמאל את המתחם אולם כבר בתחילת התנועה נורתה כנגדם אש חזקה. המ"מ, גוזלן, והמ"פ, מרגל, נפצעו. שאר חיילי הפלוגה רצו תחת אש תופת לחלץ את המפקדים שנפגעו.
כל אותו הזמן הנחיתו המצרים מטח ארטילרי על הגדוד ובמיוחד על ציר טרטור. כך קרה שתוך זמן קצר היו לגדוד שתי פלוגות עם נפגעים רבים, ביניהם גם לא מעט מפקדים ולא היה ניתן להמשיך בהסתערות או לחלץ פצועים. המג"ד שהיה בין שתי הפלוגות קרא לצוותי הנשק של פלוגה ד' והקים רתק גדודי על מנת לתת חיפוי לפינוי הנפגעים.
תוך כדי שהרתק שומר על חילופי אש כבדים עם המצרים הורה המג"ד לפלוגה ה' לנסות להמשיך את ההסתערות מהמקום בו הפסיקה פלוגה ב' באם ניתן, או לחילופין לחלץ את הפצועים במידה ולא ניתן להסתער.
כשהגיעו ראשוני פלוגה ה' לאזור של פלוגה ב' היה המצב לא ברור. אלי, מפקד פלוגה ה', נטל לידו מכשיר קשר ושמע כי לפניו פלוגה בה נהרג המ"פ יחד עם שני קצינים נוספים וסגנו של יקי, אייל, פצוע קשה.
במשך כל הלילה גררו את הפצועים תחת אש עד שלפנות בוקר אספו כשישים איש מאחורי תלולית עפר ששימשה מחסה מפוקפק וכונתה "גבעת הפצועים".
הפצועים הראשונים נפלו כמה עשרות מטרים מעמדות המצרים והיה הכרחי להשלים את החילוץ בחשיכה, לכן רצו הלוחמים תחת אש כשהם מתעלמים מפגזי הארטילריה הנוחתים סביבם ומסכנים את חייהם כל רגע. כשניסו המצרים לקום מעמדותיהם ולהסתער ירה בהם רזי, קצין שהצטרף לגדוד, מהמא"ג שבידיו. הפצועים פונו לתאג"ד ומשם בנגמשים פונו אלו שפציעתם הייתה קשה.
מאוחר יותר הורה הסמג"ד לתאג"ד, שחטף גם הוא אש יעילה, להתקפל ולחזור אל פלוגת הרפואה של החטיבה. כל אותו הזמן הייתה פלוגה ד' בטוחה יחסית בתוך התעלה עד שלקראת שחר החלו המצרים להפגיז גם אותה וגרמו לנפגעים רבים.
כשעלה השחר החלו להכנס למערכה טנקים מצריים והמג"ד ביקש מהאוגדה סיוע של שריון. אבל באוגדה היו עסוקים בזירוז גשר הדוברות אל התעלה ולא היו מודעים למצב הקשה בו נתון הגדוד. כשנודע המצב באוגדה נשלח כוח מגדוד 100 בפיקודו של אהוד ברק לחלץ את הצנחנים. אהוד דיבר בקשר עם איציק והסביר לו שיוכל לבא לעזרתו רק כשיעלה אור ראשון. עם שחר הודיעו הטנקים כי הם לא מזהים את מיקומם של הצנחנים ולא יודעים איך להתקדם. כשהגיע המג"ד למסקנה שאין ברירה החליט לפתוח רימון עשן ביודעו שהדבר ימשוך אש מצרית מדוייקת לכיוונו. אהוד זיהה את העשן והתקדם לשטח שבין הצנחנים למצרים והגיע עד לתעלות של המצרים. משם קרא למג"ד לבא עם הצנחנים שלו ולטהר את עמדות המצרים.
המג"ד הסביר לו שלצנחנים כמעט ולא נותרה תחמושת וגם מעט מידי אנשים בריאים וגם הם עסוקים בפינוי הנפגעים. בינתיים החלו הטנקים להפגע מטילי סאגר והיה צורך לפנות גם את השריונרים שקפצו מהטנקים הבוערים. פגזי ארטילריה החלו נופלים גם בגבעת הפצועים שם גרמו לנפגעים נוספים. "זלדות" שהגיעו למקום סייעו בפינוי הפצועים עד שנסוגו הטנקים. המג"ד קיבל פקודה לפנות את כל הגדוד לאחור אל התעלה בה הייתה פלוגה ד' עם החפ"ק החטיבתי.
במהלך הפינוי נפגעו לוחמים נוספים מאש המצרים וגם התעלה עצמה הופגזה מה שהכריח את הלוחמים לחפור שוחות בידיהם ולהסתתר מפני הפגזים. בצהריים, כשקיבלו אישור להתפנות מהשטח, נודע כי מספר אנשים ובראשם חזי נשארו קרוב לעמדות המצרים עם פצוע קל ביניהם ללא יכולת לחלץ לאחור תחת האש המצרית. לקראת ערב יצאו אחרוני הכוחות מהשטח על ידי טנקים ונגמשים
הגדוד היה במצב קשה מאוד. כארבעים לוחמים נהרגו ומעל מאה נפצעו כולל מפקדים רבים. הפלוגות היו מפוזרות בנקודות רבות לאיסוף פצועים. גם מי שנשאר שלם בגופו לקח עימו משקעים נפשיים כבדים מהקרב שנמשך כשתיים-עשרה שעות וגבה נפגעים כה רבים. לכך יש להוסיף את העובדה שהלוחמים יצאו בהרגשה שהמשימה לא בוצעה ורק מאוחר יותר סיפרו להם אנשי השריון על חשיבות הקרב בו נטלו הצנחנים חלק. הייתה זו משימה קשה לאסוף את הלוחמים העייפים אך בלית ברירה נאסף הגדוד מחדש, הכוחות חולקו ואורגנו ועם חשיכה כבר קיבלו משימה חדשה. הגדוד עבר את התעלה לאפריקה שם סייע לצנחנים המילואים ושם גם סיים את המלחמה.
לסיכום
קרב החווה הסינית עורר מחלוקות קשות לאחר המלחמה. רבים טענו שלוחמים רבים איבדו את חייהם למרות שלא היהי צורך בכך. אחד הגורמים העיקריים לכך היה המודיעין המעורפל שקיבל מפקד הגדוד בדרך אל החווה. יותר מאוחר נודע כי המצרים החזיקו בחווה כח גדול בהרבה ממה שהאמינו במודיעין הישראלי. יש אומרים שמאז ומעולם לא לחמו כוחות רבים כל-כך עם עוצמת אש כמו האש שניתכה בקרב על החווה הסינית. למרות כל זאת, היו הם הצנחנים של גדוד 890 אלו שהחזיקו את הדרך אל ראש הגשר כל אותן שעות ומנעו את ניתוק הכח ששהה במצריים.