פלוגה ה

מקבץ סיפורי הנופלים בפלוגה ה בקרבות החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים  1973

לשליחת מידע תמונות וקבצים להוספה לעמוד

פלוגה ה | אלברט אוחיון | מסבירן |

אלברט אוחיון

אלברט אוחיון

אלברט-אברהם (בברט), בן מרים ואהרן, נולד בחודש חשוון תשי"ד (אוקטובר 1953) במזגן שבמרוקו ועלה ארצה עם משפחתו בשלהי שנת 1955. הוא למד בבית-הספר היסודי "גלבוע" בבית-שאן והמשיך בלימודיו בבית-הספר המקיף בבית-שאן, במגמה למסגרות מבנים. אברהם-אלברט למד עד כיתה י' ונאלץ להפסיק את לימודיו, כיוון שהיה צריך להשתתף בנטל פרנסת הבית. הוא עבד בבית-חרושת למרצפות ואת משכורתו נתן להוריו. גם מדמי הכיס שהיה מפריש לעצמו ידע לחסוך ולפני שהתגייס נתן להוריו את חסכונותיו אלה. הוא היה חבר תנועת הנוער העובד והלומד. חברותי ואחראי היה, הרוח החיה בטיולים ובמסיבות. אלברט-אברהם היה חובב ספורט, הרבה במסעות ושיחק בכדורסל. הוא היה בן נאמן ומסור להוריו, דואג להם ומשפיע על אחייניו ועל אחייניותיו שפע של מתנות ופרחים. עוד מימי נערותו שאף לשרת בחיל הצנחנים והוא עשה ככל שיכול לשפר את כושרו הגופני ואת כוח סבילותו.

אלברט-אברהם גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1970 והתנדב לחיל הצנחנים. לאחר הטירונות השתלם בקורס צניחה, בקורס מ"כים חי"ר ובקורס נהגים. לאחר הקורס הוענקה לו דרגת סמל ואחרי-כן הועלה לדרגת סמל-ראשון. הוא השתתף בפשיטות רבות על קני מחבלים ועל בסיסי האויב בצור, בצידון ובבירות וכן במרדפים בבקעת הירדן. תמיד השתדל שלא להדאיג את הוריו ולכן לא סיפר להם דבר מן הקורות אותו בצבא ואף את דבר התנדבותו לחיל הצנחנים הסתיר מהם. במכתביו הביתה הביע את דאגתו הרבה לשלום הוריו, אחיו ואחיותיו. בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים השתתף אלברט-אברהם במרדף אחרי חיילי קומנדו מצרים שפשטו בסיני. בליל 16 באוקטובר לחם בשורות פלוגת צנחנים בתעלות שהגנו על מתחם "החווה הסינית". חיילי הכוח נתקלו באש חזקה והם נצטוו לאגוף את חיילי האויב. בשעת האיגוף עלו חיילי הכוח על מארב ורבים ממפקדיו ומחייליו נהרגו ונפצעו. בקרב זה רותקו המצרים וכך יכלו עשרות טנקים ורכב אספקה להגיע אל עברה המערבי של התעלה. למחרת, ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973), כשהיה נדמה שהקרב תם וכל קני ההתנגדות הושמדו – נפגע אלברט-אברהם, יחד עם עוד שלושה רבי-סמלים מפגיעת פגז, והם נהרגו במקום. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בהר-הרצל שבירושלים. השאיר אחריו אב, אם, שישה אחים ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-סמל.

פלוגה ה | דוד אינדיג | מסבירן |

דוד אינדיג

דוד אינדיג

דוד, בן טובה וגרשון, נולד ביום י"ג בסיון תשי"ב (6.7.1952) בכפר יעבץ. הוא למד בבית הספר היסודי "שכטרמן" בכפר הולדתו וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון "מקווה ישראל" שבחולון. דוד היה תלמיד חרוץ ואהוב על מוריו. הוא היה חובב ספורט והשתתף בנבחרת הכדורגל של בית-ספרו. כן היה חבר פעיל בתנועת נוער ובשנת 1968 נעשה מדריך-נוער במקווה-ישראל. הוא אהב את הארץ ואת נופיה והרבה לצאת לטיולים. העיסוק אשר מילא את כל שעות הפנאי שלו היה קריאת ספרים. חבריו מספרים כי יותר מכל אהב לשקוע בכורסא ולהתעמק בספר הדן באחד הנושאים שעניינו אותו. הוא היה בחור עליז, בעל מזג נוח ותמיד היה נכון לעזור לחבריו הרבים.

דוד גויס לצה"ל במחצית מרץ 1970 והוצב לחיל-הרגלים. לאחר סיום הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס מפקדי-כיתות הוצב דוד לצנחנים. ביחידתו קנה לו שם של חייל אחראי, מלא מרץ ומסור לתפקידו. הוא שימש מופת לחבריו ביחידה, בדבקותו במילוי המשימות שהוטלו עליו. דוד אהב את החיים במסגרת הצבא. להוריו, שעמם שמר על קשר מכתבים הדוק בתקופת השירות בצבא, סיפר בגאווה כי הצליח לרכוש חברים רבים מקרב אנשי היחידה וחברים אלה אשרו את דבריו בביקוריהם התכופים בביתו. במלחמת יום הכיפורים השתתף דוד בקרבות הבלימה נגד המצרים בחזית סיני. ביום כ"א בתשרי (17.10.1973), בשעת קרב באזור "החווה הסינית", פגע בו פגז והוא נהרג במקום. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בכפר יעבץ. השאיר אחריו הורים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב חברו: "בזכות בחורים כדוד אנו חיים בישראל. אם כל חיילינו יהיו כמוהו – נבטיח לעצמנו חיי שלום בארצנו. הוא היה אדם שקשה לתאר במילים. חבר טוב, מנהיג ואדם שהיה מוכן לתת את נפשו למען המולדת ושלום העם".

פלוגה ה | גבריאל אלביליה | מסבירן |

גבריאל אלביליה

גבריאל, בן סיליקה ואליהו ז"ל, נולד ביום י"ט בחשון תשי"ג (8.11.1952) בעיר קזבלנקה במרוקו ועלה לארץ עם משפחתו בשנת תשכ"ד (1964). תחילה למד בבית-הספר היסודי "אוצר התורה" במרוקו ובארץ למד במוסד "הודיות" שבגליל התחתון. גבי היה תלמיד חרוץ וכבר בבית הספר היסודי זכה בציונים לשבח ובפרסים  בזכות הישגיו המעולים. הוא התעניין במיוחד בלימודי הספרות והלשון העברית. אולם נאלץ להפסיק את הלימודים והתחיל לעבוד בקיבוצי הגליל העליון כדי לסייע בפרנסת המשפחה. גבי נודע בין חבריו כנער אופטימי, המצליח לרכוש ידידים במהירות ובקלות. הוא היה חובב ספורט מושבע, השתתף בצליחת הכנרת. היה מדריך כדורסל והשתתף בצעדות הגליל וירושלים. כשהיה חבר בתנועת הנוער העובד והלומד, נהג לארגן ערבי ריקודי-עם לבני הנוער בעיירה חצור הגלילית. הוא היה נער טוב לב, חסון ובריא, שופע עליזות ובן מסור ודואג לאמו האלמנה.

גבריאל גויס לצה"ל בפברואר 1970 והתנדב לצנחנים. לאחר סיום הטירונות השתלם בקורס מפקדי-כיתות, בקורס צניחה ובקורס מש"קי חבלה. ויצא לו שם בין אנשי יחידתו כצנחן מעולה. הוא שימש דוגמה לחבריו בצייתנותו ובכושר הסבילות שלו. באחת הפעולות בלבנון לחם בהצטיינות, נפצע וקנה לו שם של לוחם אמיץ ומעולה. במהלך שירותו הצבאי הרבה גבי לבקר בבית ואת כל חופשותיו הקדיש לטיפול בנוער של עיירתו ובאימו. הוא הרבה לכתוב לבני משפחתו, אך מתוך צניעות לא סיפר על הישגיו בצבא. במלחמת יום הכיפורים השתתף גבי עם יחידתו בקרבות הבלימה הקשים נגד המצרים באזור התעלה. בתום הקרבות הועברה יחידתו לאזור ג'בל עתקה. ביום כ"ו בכסלו תשל"ד (21.12.1973), יצא לחלץ שני חיילים מיחידתו ובהפגזה ארטילרית נפגע ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחצור הגלילית. השאיר אחריו אם, שני אחים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.

במהלך תחקיר ב-2017 עודכן כי הוענק לו צל"ש הרמטכ"ל.

(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון)

פלוגה ה | אורי אליהו | מסבירן |

אורי אליהו

אורי, בן שמחה וגריב, נולד ביום ב' באדר ב' תשי"ד (7.3.1954), בחדרה. הוא למד בבית-הספר היסודי "שילה" ואחרי-כן סיים, בשנת 1971, את לימודיו בבית-הספר התיכון המקצועי "עמל" בחדרה, במגמה של מסגרות-מכנית וחרטות. הוא היה תלמיד שקדן וטוב ותמיד סייע לחבריו. אדיב ומנומס היה, שקט ונחבא אל הכלים, ובשיעורים המעשיים, הייתה גישתו רצינית ביותר. הוא היה חבר בתנועת הנוער העובד והלומד בגבעת אולגה ולימים היה רכז הספורט בקן, שכן עיקר תחביבו היה כדורסל. במסיבות היה הרוח החיה, והשרה בהן שמחה ושובבות. בשל יושר לבו וערכיו המוסריים היה לשופט ולמתווך בין חבריו בתנועה, בכל חילוקי הדעות שנתגלעו ביניהם. הוא היה בן נאמן ומסור להוריו, דואג לבני משפחתו ועוזר להם ככל שיכול. בשלוות הנפש שבו ידע לסייע להם להתגבר על כל בעיה שנתעוררה. אורי עבד במפעלי הנייר בחדרה, היה עובד מצטיין, והגיע להישגים גבוהים מאוד. מנהלי העבודה והעובדים כאחד שיבחוהו תמיד על חריצותו, על עבודתו המדויקת, על הידע המקצועי הרב ועל יעילותו.

אורי גויס לצה"ל באחד במאי 1972 והתנדב לחיל הצנחנים. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס צניחה, בקורס מ"כים-חי"ר ובקורס למש"קי-תול"ר, היה למש"ק ג'יפ תול"ר, תפקיד שעליו הייתה גאוותו. הוא היה חייל מסור, בעל כושר גופני מצוין וממושמע למופת, ועל אלה הוענק לו "אות השירות המבצעי". הוא קיווה שיוכל, לאחר השחרור מהשירות הסדיר, להיות קצין ביטחון במטוסי חברת התעופה "אל על", שכן המתח, כך אמר, הוא התבלין שבחיים, וממנו יוכל ליהנות בתפקיד מעין זה. ביום י"ב בתשרי תשל"ד (7.10.1973), נפל במלחמת יום-הכיפורים בחזית הדרום. השאיר אחריו אב, אם, שלושה אחים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.

מפקדו מעיד עליו, שהיה עמוד התוו

פלוגה ה |אליהו יונה | מסבירן |

אליהו יונה

אליהו, בן פלורה ונאג'י, נולד ביום כ"ח בחשון תשי"ד (6.11.1953) בכפר קדימה וכשהיה בן שלוש שנים עבר עם משפחתו להתגורר בבת-ים. בבת-ים למד בבית-הספר היסודי "גבעת התמרים" והשלים את לימודיו התיכוניים בבית-הספר המקצועי "אורט" ביפו, במגמה של מסגרות. לאחר שתי שנות לימוד נאלץ לוותר על המשך הלימודים ולצאת לעבודה כדי לסייע בכלכלת המשפחה. אלי היה נער אוהב חיים ואהוב על כל מיודעיו. מעולם לא התלונן על שלא ניתן לו ללמוד ככל נער בן גילו, אהב לעזור לבני משפחתו וקיבל עליו את הדין ברצון. הוא היה ספורטאי מצטיין וזכה בפרסים בענף הקפיצה לרוחק. בשעות הפנאי הרבה לקרוא ספרים.

אליהו גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1971 והוצב לחיל הרגלים. במסגרת שירותו עבר קורס מש"קי מרגמות, קורס מ"כ רובאי, קורס מ"כים חי"ר וקורס צניחה. הוא נחשב חייל טוב ומסור והיה אהוב על חבריו ועל מפקדיו. בזכות הישגיו בתפקידו הצבאי עלה מהר בסולם הדרגות והגיע לתפקידי פיקוד. במלחמת יום-הכיפורים שירת אליהו כנגד רובאי בחזית הדרום. בקרבות שנערכו באזור "החווה הסינית" נפצע אך סירב להישלח לטיפול רפואי והמשיך להילחם. ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973) נפגע בקרב ונפל. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו אב, אם, שלושה אחים וחמש אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.

פלוגה ה | משה כחלון | מסבירן |

משה כחלון

משה, בן ברוריה ודוד, נולד ביום כ"א בתשרי תשי"ג (13.10.1952) בחדרה. ילדותו ונעוריו עברו עליו בנתניה, שם גדל והתחנך. הוא למד בבית-הספר היסודי "מוריה" ואחר-כך סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון-מקצועי "נעורים" בעיר מגוריו. משה היה ילד ביישן ונוח לבריות, בעל עינים שחורות וגדולות, שהיו מחייכות תמיד. הוא היה נער עליז, אוהב צחוק ולצון ולכן תמיד היה מוקף חברים וידידים, שאהבו להיות במחיצתו. מטבעו הצטיין באהבת הבריות, גדולים וקטנים כאחד. תמיד מוכן היה לעזור לכל אדם. ברז דולף, תקלה במערכת החשמל – ומשה נחלץ לעזרה, ילד כי יבכה – ומשה מרגיעו. בשעות הלילה המאוחרות היה מוכן לרוץ להזעיק רופא למען שכן חולה, אפילו נאלץ ללכת מרחק רב, לאחר יום עבודה מפרך. משה אהב את החיים, תוסס ועירני היה, והעניק תחושת ביטחון לסובבים אותו. אף-על-פי-כן נשאר בנעוריו ביישן כפי שהיה בילדותו וכשמישהו היה מדבר בשבחו, היה מסמיק כולו ומחפש מקום להסתיר את מבוכתו. תחביבו החשוב ביותר היה ה"ווספה" שלו. שקוד היה מאוד על שלמותה ועל תקינותה, ומעין יחסי "ריעות" נקשרו ביניהם. אפילו כינויי חיבה נתן לה ולפעמים נדמה היה כי לגביו יצור אנושי היא.

משה גויס לצה"ל בתחילת פברואר 1971 והתנדב לחיל הצנחנים, ובכך הגשים חלום ילדות ישן. הוא אהב מאוד את הצבא ואילו נתאפשר הדבר, היה מקדים את מועד גיוסו. אין זאת אומרת שהיה שואף מלחמות. ביומנו כתב פעם, שהוא בעד שלום מכובד ובטוח עם עמי ערב. אך כל עוד אין שלום כזה, מוכן הוא למות למען הגנת מולדתו. יחסיו עם בית הוריו היו הדוקים מאוד. כשהיה מגיע לחופשה, היה הבית השקט כרגיל, מתמלא אורה ושמחה. הטלפון לא חדל מלצלצל וחברים רבים היו יוצאים בו ובאים. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים היה משה בביתו. ללא שהייה יצא על גבי ה"ווספה" שלו לגייס את חבריו, ועד מהרה יצא לחזית. הוא השתתף בקרבות הבלימה והפריצה נגד המצרים בחזית סיני. בקרב שהתחולל ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973) באזור "החווה הסינית" נפגע משה ומת מאבדן דם, לאחר שלא הייתה אפשרות לחלצו שעות ארוכות. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בנתניה. השאיר אחריו הורים, שתי אחיות ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.

פלוגה ה | שלמה מילס | מסבירן |

שלמה מילס

שלמה, בן אמילי ודוד, נולד ביום ט"ו בתשרי תשי"ג (4.10.1952) במושב כרם בן-זמרה שבמרום-הגליל. בילדותו הלך לגן-הילדים המקומי ולבית-הספר הממלכתי-דתי "בניהו" בכרם בן-זמרה. אחרי כן המשיך את לימודיו במשך שנתיים בישיבת "תורה ומלאכה" בכפר סיטרין, במגמה של מסגרות מכנית. עד לגיוסו לצבא בנובמבר 1970 סייע לאביו במשקו החקלאי.

מתוך נאמנות לחינוך שחונך בביתו ובחברתו הקרובה, התנדב שלמה לשרת בחיל הצנחנים. לאחר שעבר קורס צניחה נשלח לקורס מ"כים ועמד בו בהצלחה. אחרי כן השתלם גם בקורס למש"קי מרגמות, ובמהלך שירותו עלה מדרגה לדרגה עד שלפני סיום שירותו הסדיר היה סמל-ראשון. בטרם סיים את שירותו פרצה מלחמת יום-הכיפורים ושלמה השתתף בקרבות ולחם באומץ ובגבורה בהגנה על סיני. ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973), נפגע בפגיעה ישירה של פצצת מרגמה ונפל. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בהר-הרצל. השאיר אחריו הורים, שלושה אחים ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-סמל. על לחימתו במלחמת יום-הכיפורים הוענק לו ציון לשבח מטעם הרמטכ"ל. בנוסח התעודה נאמר: "הנני לציין לשבח את 2120518 רב-סמל מילס שלמה ז"ל על גילוי אחוות לוחמים ואומץ-לב. להלן תיאור המעשה: במלחמת יום-הכיפורים לחם רס"ל שלמה מילס ז"ל בתפקיד סמל מחלקה. עם תחילת הקרב נפצעו לוחמים רבים. רס"ל שלמה מילס ז"ל היה בין הלוחמים המעטים, שלא נפצעו והמשיך בלחימה ובפינוי הפצועים. בשלב מסוים, כשנותר עם שני לוחמים, האחד מהם פצוע, קיבל הוראה לנתק מגע. רס"ל שלמה מילס ז"ל יחד עם חייל נוסף הצליחו לנתק מגע ולנוע לעבר כוחותינו, כשהם נושאים עמם את החייל הפצוע. בהגיעו לקו כוחותינו נפגע ונפל. במעשיו אלה גילה רס"ל שלמה מילס ז"ל אחוות לוחמים ואומץ-לב".

פלוגה ה | אהרון פתיחי | מסבירן |

אהרן פתיחי

אהרן, בן שושנה ויוסף, נולד ביום י"א בטבת תשי"ג (29.12.1952), בירושלים. הוא סיים את לימודיו היסודיים בבית-הספר "מתתיהו" בצלפון, ואת לימודיו התיכוניים סיים בבית-הספר "עליה" בפתח-תקוה. אריק, כפי שכינוהו בחיבה בני-משפחתו וידידיו, הצטיין בלימודים, וניכרו בו רצון והתמדה מיוחדים באשר לשינון התורה ושמירת מצוותיה. הרב המקומי זוכר אותו כתלמיד המחונן של קבוצתו, בחוג ללימודי הקודש, שנערך לבני גילו. אריק התפלל יום יום, אחרי שעזר להוריו בעבודות הבית והפרנסה. הוא היה גם משכין שלום בין חבריו והם היו שומעים בקולו וסרים למשמעתו. תמיד נתן כבוד להוריו, והיה נעים הליכות עם בני ביתו ועם בני-אדם בכלל. כישרונותיו בכל מקצועות הלימוד אפשרו לו להקדיש תשומת לב גם לתחומים אחרים בלי שלימודיו ייפגעו. הוא עזר רבות להוריו, שהיו מטופלים באחיו ובאחיותיו. כשהיה בן ארבע-עשרה שנים, עבר לגור בפנימייה שבסמוך לבית-הספר "עליה" בפתח-תקוה, שם למד לפני כן. הוא הצטרף לקבוצה שקראה עצמה בשם קבוצת "מוריה", והורכבה מנערים שלמדו בצוותא, במקביל לתרגול עבודות השדה והחקלאות השונות. בפנימייה היה גם משק חי ואריק הצטיין בעבודת הרפתנות על כל הכרוך בה. הוא חיבב מאוד בעלי-חיים, והם לא פחדו מפניו והניחו לו להחליף את מצעם או להשקותם. בעזרת לימודיו בפנימייה יכול היה לסייע להוריו בעבודה במשק שלהם. בחופשות מן הפנימייה נהג לבוא לבית הוריו במושב "תרום", שבפרוזדור ירושלים, ולעזור באורח מקצועי יותר, בביצוע העבודות השונות במשקם. תמיד עשה מעשיו בצנעה, לא דרש תודה ולא הכביד על הוריו. כששאלוהו בעניין מקצועי נהג לייעץ בענווה והשתדל להשתלב בשקט במלאכה במשק. כך ביקש לשרת גם את מדינתו. הוא החליט להתנדב לשרת ביחידה מובחרת בחיל הצנחנים, וכך אמנם עשה.

אהרן גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1971. לאחר סיום הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס צניחה, בקורס מפקדי-כיתות בחיל הרגלים, ובקורס מש"קי מקלעים  הוצב לשרת בתפקיד מש"ק-מקלעים ביחידה של חיל הרגלים המוצנח. אריק השלים בהצטיינות את האימונים הקשים, ולא התלונן אף פעם על המאמץ שהיה כרוך בכך. הוא ראה בהתנדבותו דבר מובן מאליו, ומעולם לא ניסה להתחמק ממה שנראה לו הכרחי, ודרוש לביטחונה של מדינת ישראל. אמונתו בדת אבותיו נתנה בו כוח להתגבר על כל הקשיים, בעזרת תפילה וביטחון במימרא "אנחנו נתגבר". בזכות גישתו האופטימית לחיים התחבב על חיילים רבים ביחידתו, שבמשך הזמן נהיו לו חברים קרובים, ונהגו לבקר אצלו במושב בחופשותיהם. גם אריק נהג לבקר אצל מכריו החדשים ביושבי הארץ השונים, אלא שמפאת דאגתו התמידית למשפחתו הגדולה  העדיף להרבות לבוא הביתה כדי לעזור במלאכות הדוחקות. במכתביו שאל תמיד לשלום כל מיודעיו ולא שכח אף אחד מהם ואף ציין איש איש בשמו. במלחמת יום-הכיפורים השתתף אהרן בקרבות הבלימה נגד המצרים בסיני. בקרב שהתחולל באזור "החווה הסינית" נפגע בראשו מכדור רובה והועבר לבית-החולים "תל-השומר". ביום כ' בתשרי תשל"ד (16.10.1973) נפטר מפצעיו והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל. השאיר אחריו הורים, ושישה אחים ואחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.

פלוגה ה | מנחם שולמן | מסבירן |

מנחם שולמן

בן דוד ובלה. נולד ביום ט"ז באייר תשי"ג (1.5.1953) בירושלים. למד בבית הספר היסודי ע"ש הנרייטה סאלד שבתל אביב. המשיך וסיים את לימודיו בבית הספר התיכון 'עירוני ה' שבתל אביב. מנחם היה מקובל בחברת התלמידים והשתדל לעזור לחבריו. מגיל צעיר נענה לאתגרים הכרוכים במאמצים גופניים. השתתף באימוני הגדנ"ע במסגרת בית הספר והשתדל שלא להחמיץ את ההזדמנויות הרבות שהיו לו ליטול חלק בצעדות ירושלים. מנחם התעניין באמנות הצילום והקדיש לתחביבו זה שעות רבות מזמנו הפנוי. הוא היה בן נאמן ומסור להוריו וגילה חיבה מיוחדת לאחותו הצעירה ממנו בכשנתיים – דינה.

מנחם גויס לצה"ל באוגוסט 1971 והתנדב לשרת בחיל הרגלים כצנחן. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס צניחה ובקורסים מקצועיים נוספים, נשלח לגדוד צנחנים ובו שירת פרק זמן ממושך. הוא נטל חלק בקרבות במלחמת יום הכיפורים בחווה הסינית ואחרי כן בצליחת תעלת סואץ, ולחם כסמל מחלקת חבלה מעבר לתעלה – ב'אפריקה'. כל משך שירותו גילה מנחם, כפי שמעידים מפקדיו, רוח התנדבות, אחריות ליחידתו ולחבריו ורצון עז לעזור לזולת. עם תום המלחמה ובעת מלחמת ההתשה ניצל מנחם רבות מחופשותיו לביקורים את חבריו הפצועים, שהיו מאושפזים בבתי חולים שונים בארץ. ולניחום המשפחות ששכלו את בניהם – חבריו לשירות. באפריל 1974 הועבר מנחם עם חבריו ליחידה לצפון הארץ ונטל חלק בקרבות בחרמון.

ביום ה' באייר תשל"ד (27.4.1974) נפל מנחם בקרב בחרמון. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי שבקרית שאול. השאיר אחריו הורים ואחות. אחרי מותו הועלה לדרגת סמל ראשון.

פלוגה ה | יואל שוסהיים | מסבירן |

יואל שוסהיים

יואל, בן טובה ויוסף, נולד ביום ו' בניסן תשי"ג (22.3.1953) בתל-אביב. הוא למד בבית-הספר היסודי "לדוגמא" על-שם הנרייטה סולד בתל-אביב, והמשיך בלימודים על יסודיים בבית-הספר התיכון העירוני ה' בעיר מגוריו, במגמה החברתית. בקיץ 1971 עמד בהצלחה בבחינות הבגרות. יואל היה בן לאם ילידת צפת, דור רביעי בארץ ישראל. מפי אביו, יוסף, שמע הנער סיפורים על גרמניה שלפני מלחמת העולם השנייה, סיפורים על התקופה שאביו ישב בשבי אצל הגרמנים, כששירת בצבא הבריטי. "אבא הוריש ליואל את העמידה הגאה, הרצון להיות בן לאומה המגוננת על הארץ", אמרה אחותו חוה. יואל היה תלמיד שקדן והגיע להישגים נאים ביותר, ועל כל אלה היה נער חברותי, ונמנה עם צופי "החורש" בתנועת "הצופים" בתל אביב. סיפר אחד מחבריו: "יואל היה חבר. בראש ובראשונה היה חבר נפלא, אוהב ומסור. תמיד נשאר נער ברוחו, אוהב המשחק והמשובה, אוהב הריקוד והפרח". מהיכן שאב את טוב לבו, את עדינות נפשו ואת פשטות הליכותיו, תהו חבריו כשהעלו את זכרו. "הוא אהב כדורגל, אהב לנהוג, לטייל, אהב את נלי. אהב לעמוד על במה ולגלם את הליצן. אהב לרקוד. להתלבש. אהב את שירי הלכת של צה"ל, את ה'אקספשן', את להקת האמהות והאבות", סיפר חברו. בבית-הספר התיכון העירוני ה' השתתף בפעילות החברתית ותרם מכישרונו להצלחת כל מסיבה. בתקופת בגרותו כתב כמה וכמה שירים, השמורים בבית הוריו. יואל היה עלם גבה-קומה, חסון ונאה, מלא מרץ וחיות ויכולת עשייה.

יואל גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1971. עוד בטרם הגיע מועד גיוסו הלך לבחינות כניסה ללהקת הווי צבאית. בזכות כישרונו ומזגו עמד בהצלחה בבחינות, אך כושרו הגופני המעולה הפריע לו הפעם. סיפרה אחותו: "הוסבר ליואל, שהוא עשוי לתרום לצה"ל יותר מאשר את קולו הערב וגוו הנאה; ואז בחר להתנדב לצנחנים". לאחר שסיים בהצלחה קורס צניחה, הוענקו לו "כנפי צנחן". בהמלצת מפקדיו נשלח לקורס מ"כים ולקורס מש"קי חבלה. "כל משימה שבחר יואל ליטול על עצמו, ביצע בלא דופי. הוא היה נחוש בהחלטתו להיות צנחן מושלם, מעולה", אמרו מפקדיו. יותר משנתיים עשה ביחידת צנחנים. ונותרו לו עוד שישה חודשים עד למועד שחרורו. הוא היה אז עלם שחום-עור בעל שיער מתולתל וגברי בהופעתו. כשהיה בא לביקור חטוף בבית הוריו, לא הרבה לספר על עצמו, וביקש לשמוע מפי הוריו ואחותו על שהתרחש בבית בהיעדרו. בן מסור היה ואח אוהב. יואל וחבריו התכוננו לחגוג את "שבוע הצנחן" ברמת גן. "ביום ראשון יורדים לעזה". אמר להוריו, אך נתבדה. בעיצומה של התענית נקרא לתחנת האיסוף בתל-אביב, ומיהר לדרכו ביודעו, שאחריות רבה מוטלת עליו. הוא נשלח לחזית הדרום ולחם כמש"ק חבלה ביחידת צנחנים, שפרצה את הדרך אל הגדה המערבית של תעלת סואץ. "תמיד היה יואל בין הראשונים. כך בבית-הספר, כך בין חבריו, וכך גם בין הלוחמים", ציינו חבריו. יואל לחם בלא ליאות, חסך שינה מעיניו ונטל על עצמו בלא היסוס כל משימה. ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973) נהרג יואל מפגיעת פצצת מרגמה, במהלך קרב עקוב מדם ליד "החווה הסינית". הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו הורים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. 

פודקאסט לשמיעה ישירה על קרבות החווה הסינית

גדוד 890 – החווה הסינית

בלילה שבין ה-15 ל-16 באוקטובר קיבל גדוד 890 משימה מורכבת בחוף המצרי של מפרץ סואץ. כל הלילה ישבו המפקדים להכין את פרטי המבצע ובבוקר הוחלפה המשימה ולגדוד ניתנה הוראה להגיע לטסה. הסיבה לשינוי במשימה הייתה שכוח שריון מצרי גדול חסם את הדרך אל ראש הגשר שהקימה האוגדה של שרון מעל אגם המר והייתה סכנה שכוחות ישראלים גדולים ינותקו לגמרי מכוחותינו. כוחות שריון וצנחני מילואים מאוגדת ברן ניסו להבקיע דרך לתעלה אך ספגו אבידות קשות והדרך נותרה חסומה.

על גדוד 890 הוטל לטהר את הציר הראשי בדרך לראש הגשר על מנת למנוע את הניתוק, לאחר טיסה ונסיעה בצפיפות באוטובוסים הגיע הגדוד לטסה שם אסף המח"ט את מפקדי הפלוגות והסביר להם בקיצור לפני מה הם עומדים

משם טסו הלוחמים במסוקים לנקודה קרובה לציר אותו היה עליהם לפתוח.מפקד הגדוד הספיק לקבל תדריך קצר ולא ממצה וכבר נדחק על ידי האוגדה להתחיל במשימה, לפני שנחת כל הגדוד, ללא קצין ארטילריה וללא מודיעין מספק על כוחות אוייב במתחם.

הפקודה הייתה לטהר את השטח מצפון לציר טרטור במרחק שתיים וחצי קילומטר, טווח טילי הסאגר, על מנת להבטיח את הטנקים שינועו בעקבות הגדוד. כבר בתחילת ההליכה נפתחה על הגדוד אש כוחותינו שטעו וחשבו אותו לקומנדו מצרי. לאחר צעקות, סימונים ונצנוצים נוצר תיאום וכוחותינו הפסיקו לירות

הגדוד נע על ציר עכביש על למפגש עם ציר טרטור שם החל להתפרס. כעבור זמן קצר הורה המח"ט, עוזי יאירי, לשנות את הפריסה ולסרוק את השטח מטרטור צפונה. הסריקה התבצעה באטיות בשל קשיי תיאום בין הפלוגות ובשל פצצות תאורה מצריות שהכריחו את הלוחמים להצמד לקרקע.

הראשונה להתקל בכוחות מצריים הייתה פלוגה ב'. מהאש החזקה נפגעו לוחמים רבים וביניהם יקי המ"פ שהמשיך לנסות לארגן את חייליו להסתערות. יותר מאוחר נפצע קשה ומת מפצעיו. המג"ד הורה לפלוגה ג' לאגף משמאל את המתחם אולם כבר בתחילת התנועה נורתה כנגדם אש חזקה. המ"מ, גוזלן, והמ"פ, מרגל, נפצעו. שאר חיילי הפלוגה רצו תחת אש תופת לחלץ את המפקדים שנפגעו.

כל אותו הזמן הנחיתו המצרים מטח ארטילרי על הגדוד ובמיוחד על ציר טרטור. כך קרה שתוך זמן קצר היו לגדוד שתי פלוגות עם נפגעים רבים, ביניהם גם לא מעט מפקדים ולא היה ניתן להמשיך בהסתערות או לחלץ פצועים. המג"ד שהיה בין שתי הפלוגות קרא לצוותי הנשק של פלוגה ד' והקים רתק גדודי על מנת לתת חיפוי לפינוי הנפגעים.
תוך כדי שהרתק שומר על חילופי אש כבדים עם המצרים הורה המג"ד לפלוגה ה' לנסות להמשיך את ההסתערות מהמקום בו הפסיקה פלוגה ב' באם ניתן, או לחילופין לחלץ את הפצועים במידה ולא ניתן להסתער.

כשהגיעו ראשוני פלוגה ה' לאזור של פלוגה ב' היה המצב לא ברור. אלי, מפקד פלוגה ה', נטל לידו מכשיר קשר ושמע כי לפניו פלוגה בה נהרג המ"פ יחד עם שני קצינים נוספים וסגנו של יקי, אייל, פצוע קשה.
במשך כל הלילה גררו את הפצועים תחת אש עד שלפנות בוקר אספו כשישים איש מאחורי תלולית עפר ששימשה מחסה מפוקפק וכונתה "גבעת הפצועים".

הפצועים הראשונים נפלו כמה עשרות מטרים מעמדות המצרים והיה הכרחי להשלים את החילוץ בחשיכה, לכן רצו הלוחמים תחת אש כשהם מתעלמים מפגזי הארטילריה הנוחתים סביבם ומסכנים את חייהם כל רגע. כשניסו המצרים לקום מעמדותיהם ולהסתער ירה בהם רזי, קצין שהצטרף לגדוד, מהמא"ג שבידיו. הפצועים פונו לתאג"ד ומשם בנגמשים פונו אלו שפציעתם הייתה קשה.
מאוחר יותר הורה הסמג"ד לתאג"ד, שחטף גם הוא אש יעילה, להתקפל ולחזור אל פלוגת הרפואה של החטיבה. כל אותו הזמן הייתה פלוגה ד' בטוחה יחסית בתוך התעלה עד שלקראת שחר החלו המצרים להפגיז גם אותה וגרמו לנפגעים רבים.
כשעלה השחר החלו להכנס למערכה טנקים מצריים והמג"ד ביקש מהאוגדה סיוע של שריון. אבל באוגדה היו עסוקים בזירוז גשר הדוברות אל התעלה ולא היו מודעים למצב הקשה בו נתון הגדוד. כשנודע המצב באוגדה נשלח כוח מגדוד 100 בפיקודו של אהוד ברק לחלץ את הצנחנים. אהוד דיבר בקשר עם איציק והסביר לו שיוכל לבא לעזרתו רק כשיעלה אור ראשון. עם שחר הודיעו הטנקים כי הם לא מזהים את מיקומם של הצנחנים ולא יודעים איך להתקדם. כשהגיע המג"ד למסקנה שאין ברירה החליט לפתוח רימון עשן ביודעו שהדבר ימשוך אש מצרית מדוייקת לכיוונו. אהוד זיהה את העשן והתקדם לשטח שבין הצנחנים למצרים והגיע עד לתעלות של המצרים. משם קרא למג"ד לבא עם הצנחנים שלו ולטהר את עמדות המצרים.
המג"ד הסביר לו שלצנחנים כמעט ולא נותרה תחמושת וגם מעט מידי אנשים בריאים וגם הם עסוקים בפינוי הנפגעים. בינתיים החלו הטנקים להפגע מטילי סאגר והיה צורך לפנות גם את השריונרים שקפצו מהטנקים הבוערים. פגזי ארטילריה החלו נופלים גם בגבעת הפצועים שם גרמו לנפגעים נוספים. "זלדות" שהגיעו למקום סייעו בפינוי הפצועים עד שנסוגו הטנקים. המג"ד קיבל פקודה לפנות את כל הגדוד לאחור אל התעלה בה הייתה פלוגה ד' עם החפ"ק החטיבתי.

במהלך הפינוי נפגעו לוחמים נוספים מאש המצרים וגם התעלה עצמה הופגזה מה שהכריח את הלוחמים לחפור שוחות בידיהם ולהסתתר מפני הפגזים. בצהריים, כשקיבלו אישור להתפנות מהשטח, נודע כי מספר אנשים ובראשם חזי נשארו קרוב לעמדות המצרים עם פצוע קל ביניהם ללא יכולת לחלץ לאחור תחת האש המצרית. לקראת ערב יצאו אחרוני הכוחות מהשטח על ידי טנקים ונגמשים
הגדוד היה במצב קשה מאוד. כארבעים לוחמים נהרגו ומעל מאה נפצעו כולל מפקדים רבים. הפלוגות היו מפוזרות בנקודות רבות לאיסוף פצועים. גם מי שנשאר שלם בגופו לקח עימו משקעים נפשיים כבדים מהקרב שנמשך כשתיים-עשרה שעות וגבה נפגעים כה רבים. לכך יש להוסיף את העובדה שהלוחמים יצאו בהרגשה שהמשימה לא בוצעה ורק מאוחר יותר סיפרו להם אנשי השריון על חשיבות הקרב בו נטלו הצנחנים חלק. הייתה זו משימה קשה לאסוף את הלוחמים העייפים אך בלית ברירה נאסף הגדוד מחדש, הכוחות חולקו ואורגנו ועם חשיכה כבר קיבלו משימה חדשה. הגדוד עבר את התעלה לאפריקה שם סייע לצנחנים המילואים ושם גם סיים את המלחמה.

לסיכום
קרב החווה הסינית עורר מחלוקות קשות לאחר המלחמה. רבים טענו שלוחמים רבים איבדו את חייהם למרות שלא היהי צורך בכך. אחד הגורמים העיקריים לכך היה המודיעין המעורפל שקיבל מפקד הגדוד בדרך אל החווה. יותר מאוחר נודע כי המצרים החזיקו בחווה כח גדול בהרבה ממה שהאמינו במודיעין הישראלי. יש אומרים שמאז ומעולם לא לחמו כוחות רבים כל-כך עם עוצמת אש כמו האש שניתכה בקרב על החווה הסינית. למרות כל זאת, היו הם הצנחנים של גדוד 890 אלו שהחזיקו את הדרך אל ראש הגשר כל אותן שעות ומנעו את ניתוק הכח ששהה במצריים.

דילוג לתוכן